בדרך למרתון. השנה ירוצו בני הזוג כפיר ושני מימון את מירוץ הלילה לצד בתם בת ה־11.5.

כפיר ושני מימון. "המטרה היא לא לנצח אלא לשפר את עצמך". צילום: הרצל יוסף

אצל כפיר מימון (40), תושב להבים שירוץ בשבוע הבא עם רעייתו שני (39) במירוץ הלילה בבירת הנגב, הריצה אינה מסתכמת רק על המסלול. באחרונה הכריז מימון על ריצתו לראשות מועצת להבים מול ראש המועצה המכהן אלי לוי.

כפיר ושני מימון, הורים לארבעה ילדים, נולדו וגדלו בבאר שבע. "היינו בגן ביחד", מספר מימון, "למדנו בבית הספר היסודי "אחווה" ובתיכון מקיף א' ומאז שהכרנו ונהיינו חברים בגיל 16 אנחנו ביחד". בצבא כפיר היה לוחם ביחידת עילית והיום הוא רואה חשבון ויזם סטארט אפ. בעבר היה מנכ"ל חברת "מימונ'ס". רעייתו שני, ששירתה בצבא בתפקיד מדריכת קליעה, משמשת כיום סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת "מטרופולין".

בתחום הריצה, מאחורי השניים קילומטראז' לא מבוטל. ברזומה של כפיר אפשר למצוא השתתפות במרתונים בניו יורק, אמסטרדם וברלין. בשנה שעברה השתתף בתחרות איש הברזל באוסטריה. שני השתתפה בעבר בחצי מרתון באמסטרדם ובמירוץ תל אביב ומדי שנה בני הזוג משתתפים במירוץ הלילה של באר שבע.

"אנחנו מתאמנים באופן קבוע בריצות", מספר כפיר. "זה יכול לנוע לגביי בין עשרה ל־100 ק"מ בשבוע ולגבי שני בין חמישה ל־50 ק"מ. תלוי בתחרות שבה אנחנו משתתפים. במירוץ הלילה בשבוע הבא נרוץ יחד עם הבת שלנו בת ה־11.5".

מה אתם אוהבים בריצה המשותפת?
"לרוץ ביחד זה כיף. בשוטף אנחנו לא רצים ביחד. מישהו הרי צריך לשמור על הילדים. אנחנו לא רצים בשביל התחרותיות אלא בשביל ההנאה שבדבר. הפעילות המשותפת שלנו תורמת המון לזוגיות. יש לנו תחום עניין משותף. כשהייתי נער רצתי הרבה ריצות שדה במסגרת נבחרת בית הספר. גם בצבא גמאתי לא מעט קילומטרים. כך גם אשתי. זה כיף אמיתי. אנחנו שמחים שגם הילדים שלנו נדבקו בחיידק הזה".

מה היעד הבא?
"להמשיך ליהנות. כל הזמן יש אתגרים בריצה. המטרה היא לא לנצח, אלא לשפר את עצמך. להציב רף ולהשיג אותו. אני מציב לעצמי יעד לתוצאה כלשהי ושואף להשיג אותה. העיקרון הוא לשפר את עצמי, להשקיע ולהשיג את המטרה".

"התחלתי לרוץ לפני כארבע שנים", מספרת שני מימון, "זה בא ממקום של לנסות ולאתגר את עצמי. התחלתי במרתון תל אביב, מירוץ של עשרה ק"מ. בסיום הריצה שבה רצתי עם קבוצת בנות, הצבנו לעצמנו יעד לרוץ חצי מרתון. התחלתי להתאמן והשתתפתי בריצת חצי המרתון באמסטרדם. מאז נדבקתי בחיידק הריצה".

מה זו הריצה בשבילך?
"יש בזה משהו שהוא מעבר לריצה עצמה. זה משחרר ומאתגר. יש תחושה שמותחים את החבל עוד קצת ועוד קצת ומאתגרים את עצמך. במהלך הריצה אני חושבת על המון דברים, כולל גם על ענייני עבודה. זה מה שמחזיק אותי".

והריצה המשותפת עם הבעל?
"זה בכלל אתגר משותף. חיידק הריצה הפיח רוח ספורטיבית לתוך הבית. באמצעות הריצה אנחנו סופגים ומקנים לילדינו ערכים של מסירות והתמדה וזה גם מקנה לנו כלים נכונים לחיים. עבורנו זו פעילות מכוננת ביותר. אני מרגישה שזה עושה טוב להורות שלנו, מתגברים על מחסומים ומקבלים ביטחון".

בזמן שהיא מתכוננת למירוץ הלילה של באר שבע, מביטה שני כבר אל עבר היעד הבא. "השלב הבא זו ריצת מרתון", היא מכריזה. "המרחק הרב, למעלה מ־42 ק"מ, לא מרתיע אותי. בהתחלה גם ריצה של שלושה ק"מ נראתה קשה וארוכה. גם ריצת חצי המרתון לא היתה קלה. הכל עניין של תפיסה ויחס. זו מטרה שאפשר להגיע אליה".

"חוויה מעצימה". סימה כחלון ובעלה יעקב רצים יחד מאז היו בני נוער. השנה היא תרוץ גם לראשות מועצת עומר.

סימה ויעקב כחלון. "ספורט הוא חלק בלתי נפרד מחיינו". צילום: הרצל יוסף

עבור סימה כחלון, תושבת עומר, שתרוץ במירוץ הלילה של באר שבע עם בעלה יעקב, למושג ריצה יש משמעות כפולה. במקביל לריצה במסלול המירוץ הלילי היא פותחת בימים אלה בריצה מסוג אחר - התמודדות על ראשות מועצת עומר מול ראש המועצה המכהן פיני בדש.

"ההתמודדות על ראשות המועצה בבחירות המקומיות הקרובות היא גם סוג של ריצה", אומרת סימה, נשואה ואם לשלושה ילדים. "אני מצפה להישג הרבה יותר טוב בבחירות מזה שאשיג במירוץ הלילה. מבחינתי, הריצה על המסלול זה תחביב. הריצה לראשות המועצה זו שליחות ואתגר". בינתיים, עד שתשיג את יעדה במסלול הפוליטי, היא מתכוננת למירוץ הלילה שבו תרוץ כתף אל כתף עם בעלה יעקב.

בני הזוג כחלון, שניהם בני 50, נולדו וגדלו בבאר שבע. שניהם למדו בתיכון מקיף א', שניהם למדו באוניברסיטת בן גוריון. בצבא שירתה סימה בתפקיד קצינת כוח אדם בפיקוד דרום ובהכשרתה היא רואת חשבון. בעבר היתה מנכ"לית החברה לפיתוח עסקי באר שבע ובשנים האחרונות היא מנהלת הכספים של קיבוץ חצרים. בעלה יעקב כחלון, סא"ל במילואים, היה מפקד גדוד בצנחנים וכיום הוא סמנכ"ל בכיר בכימיקלים לישראל המנהל את יחידת הפוספט.

את הריצה המשותפת הראשונה שלהם, נזכר יעקב, הוא ואשתו רצו עוד בבית הספר התיכון כשהם היו בני 17. "היינו ביחד בקורס ריצת ניווט מטעם בית הספר", הוא נזכר, "ומאז הכל כבר היסטוריה. ספורט הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, גם כחוויה זוגית וגם חוויה בריאותית".

לגבי ההיבט הבריאותי אין ויכוח. מה לגבי ההיבט הזוגי?
"כשיש לך פרטנר לרוץ זה סוג של בילוי. רצים ונהנים. זו חוויה מעצימה ביותר, כשאחר כך גם אוכלים ארוחה טובה ויוצאים לבלות".

אתם מדברים ומחליפים חוויות בזמן שאתם רצים ביחד?
"ודאי. תמיד יש זמן לקשקש. מדברים על נושאים משותפים, חולקים חוויות תוך כדי הריצה וגם אחרי הריצה. אנחנו מרגישים חיוניות ושומרים על הנעורים. אנחנו מחזקים כך את הזוגיות בינינו".

"אנחנו רצים כל הזמן", מציינת סימה, "זה שומר אותנו צעירים ובריאים. בימי שבת אנחנו נוסעים לחוף הים בתל־אביב ורצים על הטיילת מנמל יפו ועד נמל תל אביב. זה כיף לרוץ. ממש תענוג".

איך את רואה את הריצה המשותפת שלכם?
"זה זמן איכות בשבילנו. תוך כדי הריצה אנחנו מדברים על הילדים, על העבודה, מחליפים חוויות. לעתים מצטרפים אלינו חברים לריצה ואז זאת ממש חוויה חברתית".

יש איזה יעד שאת שואפת אליו?
"לרוץ בשנה הבאה יחד עם בעלי את חצי המרתון של תל אביב. אבל קודם צריך לעבור את המירוץ בבאר שבע בשבוע הבא. כמובן שגם הריצה לראשות מועצת עומר היא על הפרק. זה גם סוג של ריצה שאני מקווה להצליח בה".

עיניים שלו. לקות הראייה של אילן כהן־מגורי לא מונעת ממנו להשתתף במירוץ הלילה ולרוץ עם המלווה שלו יעקב ויטל. 

אילן כהן־מגורי ויעקב ויטל. "בלי יעקב אני לא יכול לא לרוץ ולא ללכת ". צילום: הרצל יוסף

באחד הימים לפני כשבע שנים הבחין יעקב ויטל, תושב באר שבע, במהלך ריצתו בפארק נחל באר שבע בשני אנשים הרצים יחד כשהם קשורים זה לזה ברצועות. המראה הבלתי שגרתי הזה עורר את סקרנותו. ויטל עצר לרגע את ריצתו כדי לתהות על קנקנם של הרצים, ועד מהרה התברר לו שמדובר בעיוור הרץ בליווי אדם רואה הקשור אליו ומנחה אותו במסלול הריצה.

"לא הבנתי מה השניים האלה עושים", מספר ויטל (60), נשוי, אב לילד וסבא לנכד, חשמלאי אזרח עובד צה"ל במקצועו. "זה מאוד סיקרן אותי וביקשתי להצטרף לחבורה. הזמינו אותי למפגש הבא של קבוצת הריצה הזו בגן הפעמון בשכונת נווה נוי, ומאז החיים שלי השתנו לטובה, גם מבחינת הכושר האישי וגם מבחינת ההרגשה הפנימית שלי. פשוט הצצתי ונפגעתי".

היום ויטל מלווה רצים עיוורים במסגרת פעילותה של עמותת "אתגרים" ומצטרף לכל אימון שבועי. נכון להיום הספיק להשתתף כבר בכ־20 מירוצים, כולל מירוצי הלילה בבאר שבע. "זו אחריות עצומה לרוץ עם מישהו עיוור", אומר ויטל, "אתה צריך לדאוג שהוא לא ימעד ולא ייתקל באנשים אחרים ושלא יחתכו אותנו. לא כולם יודעים שהוא עיוור".

איזו תחושה מלווה אותך במהלך הריצה?
"תחושה של סיפוק אדיר. זה ממש כיף. הקשר בינינו הוא חזק. תוך כדי הריצה אנחנו מעודדים האחד את השני, מתרכזים בריצה, אני מסביר לו על המסלול".

ביום שני הקרוב ילווה ויטל את אילן כהן־מגורי (61), תושב באר שבע שאיבד את ראייתו בעקבות מחלה גנטית שהתגלתה כשהיה בן עשר. אבל לקות הראייה שלו אינה מונעת ממנו לעטות עליו את בגד הספורט, להיקשר למלווה שלו ולפצוח בריצה.

הוא רץ כבר שש שנים, ולדבריו, "אין כמו לרוץ כשאתה לובש את החולצה כשעל גבך מתנוסס הכיתוב 'עיוור, עיוור, אבל לפניך'. זה נועד לכל אלה שרוצים לחתוך אותי תוך כדי הריצה וגם להראות לכולם שאני לא נותן למגבלת הראייה שלי לנהל את חיי".

כהן־מגורי, נשוי ואב לשלושה ילדים, לוקה בראייתו זה כ־50 שנה. למרות מגבלת הראייה הכבדה הוא לא ויתר ולא מוותר על שום יעד שהציב לעצמו. כך היה כשהתגייס כנגד כל הסיכויים לצה"ל ושירת במשך 28 שנים. כשהשתחרר משירות הקבע לפני יותר מעשר שנים פנה כהן־מגורי אל תחום הספורט.

"כשהשתחררתי מהצבא התברר לי שיש לי הרבה זמן פנוי", הוא מספר. "לא רציתי להשתעמם, התחלתי ללכת לבית העיוור בבאר שבע והשתתפתי בפעילויות שונות. בהתחלה זה היה בחדר כושר, המשכתי בחוג רכיבת אופניים וכשנפתחה קבוצת הריצה הצטרפתי גם לפעילות הזו ומאז אני מתאמן ורץ".

ביום שני הוא ירוץ את מירוץ הלילה כשהוא רתום למלווה שלו ויטל. "בלי יעקב אני לא יכול לא לרוץ ולא ללכת. הוא למעשה העיניים שלי. אנחנו רצים כשאנחנו קשורים ברצועות גומי זרוע לזרוע, כשהוא מנחה אותי לגבי כל מיני סיכונים בדרך, מהמורות או מכשולים שעלולים לצוץ במסלול הריצה. הוא גם מכתיב לי את קצב הריצה, עוקב אחר הנשימה שלי במהלך הריצה ולפעמים אם צריך אנחנו מאטים את קצב הריצה ואפילו עוברים להליכה, אוגרים כוח וממשיכים לרוץ".

זו הפעם השישית שכהן־מגורי ישתתף במירוץ הלילה של באר שבע הנמתח לאורך עשרה ק"מ. לקראת המירוץ הוא וויטל מתאמנים במרץ בגן הפעמון בעיר. "אני סומך מאוד על יעקב וגם על שאר המתנדבים המלווים אותנו בריצות שלנו, בהם גם סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון", מציין כהן־מגורי.

"הם המטרייה שלנו. הם עוזרים לנו מנטלית וגם מעודדים אותנו ומעדכנים אותנו באשר להתקדמות שלנו בריצה. הרי אני ועמיתיי העיוורים לא יודעים כמה כבר רצנו. המלווים מתארים לנו מה קורה לאורך המסלול ומביאים אותנו לחוף מבטחים".

סדר יומו של כהן־מגורי עמוס. נוסף על האימונים במסגרת עמותת "אתגרים" הוא מלמד עיוורים טכנולוגיה מסייעת במחשב וטלפונים חכמים. כהן־מגורי הוא לא רק רוכב על אופניים ורץ למרחקים ארוכים אלא פעיל גם בקבוצת כדור־שער, משחק ייעודי לכבדי ראייה. כמו כן הוא מטייל אחת לחודש בשביל ישראל. ואם לא די בזה, הוא משתתף בחוג לריקודים.

איך שומרים על אופטימיות כזאת?
"אני לא צריך להתנצל על הנכות ועל המגבלה שלי. אני מוקף בחברים ובמתנדבים שתומכים ועוזרים האחד לשני. אנחנו רוצים ליהנות מהחיים ולהסתדר עם מה שיש. אני שמח שאני יכול לעשות את כל הפעילויות האלה ולומר תודה על מה שיש".

יעקב ויטל: "אני מוריד בפני אילן וחבריו העיוורים את הכובע על כך שהם סומכים עלינו, שנוביל אותם בבטחה".

במשפחת אללוף התפוח לא נפל רחוק מהעץ. האב סרחיו הוא מאמן ריצה ובנו ניצן נדבק גם הוא בחיידק. ביום שני ירוצו יחד את מירוץ הלילה.

סרחיו וניצן אללוף. "מגדל את הילדים שלי על ערכי אהבת הספורט". צילום: הרצל יוסף

"הספורט מחבר בינינו וזאת פעילות משותפת ששנינו נהנים לעשות אחד עם השני", מצהירים סרחיו אללוף (45) ובנו ניצן (14), תושבי באר שבע, שיתחרו במקצה החמישה קילומטרים במירוץ הלילה בבאר שבע.

"ספורט בכלל וריצה בפרט", מציין הבן ניצן, "מעבר ליתרונות הברורים, מאפשרים גם חיבור משפחתי שונה מהרגיל, חזק ועמוק יותר. אנחנו מתאמנים יחד פעמיים בשבוע, לפעמים גם כל המשפחה. עבורנו זה זמן איכות".

סרחיו אללוף, נשוי ואב לשני ילדים, מאמן ריצה במקצועו. הוא נולד בארגנטינה ועלה ארצה בשנת 1990. בנו ניצן לומד בכיתה ח' בבית הספר מקיף ו' בבאר שבע."מאז ומתמיד היינו מחוברים לריצה וספורט", מספרים האב ובנו, "ריצה היא ספורט שמאפשר לך להיות עם עצמך, לנקות את הראש ממחשבות ולהתרכז אך ורק בנשימות ובריצה עצמה".

התפוח, כך נראה, לא נפל רחוק מהעץ. "הילדים שלי", מספר סרחיו, "הגיעו לעולם הספורט בעיקר בגללי. הם עוסקים היום בכל מיני סוגי ספורט ובעיקר בכדורסל, אבל מגיעים איתי גם לתחרויות ריצה בארץ וכמובן לכל התחרויות באזור הדרום". כבר בהיותו בן שלוש הצטרף ניצן לאביו והתחרה במסלול באורך קילומטר וחצי. "מאז הוא לא הפסיק לרוץ ולהתאמן", אומר האב הגאה סרחיו.

אילו תחושות מלוות אותך כשאתה רץ עם בנך?
"זה כיף גדול, אך עם זאת זאת גם אחריות גדולה. לילדים בדרך כלל אין מגבלות בכל הקשור לספורט ופעילות גופנית. אם הם רוצים לרוץ למרחק מסוים הם לא יודעים לרוב לחשב את כמות האנרגיה שיש להם כך שתספיק לכל אורך המסלול. אי אפשר להגיע לריצת חמישה ק"מ ולפתוח בספרינט על ההתחלה. מסיבה זו אני מאמן את הילדים שלי להבין כיצד לחלק את הכוח כך שיספיק לכל התחרות ולא יצטרכו להוריד מקצב הריצה".

יש גם שאיפה לנצח בריצה כזו?
"אני מגדל את הילדים שלי על ערכי אהבת הספורט ולאו דווקא אהבת הניצחון. מבחינתי הדבר החשוב ביותר הוא ליהנות מהפעילות ולסיים כל מרוץ בכיף. התוצאה הסופית פחות מעניינת. המטרה היא שהילדים ירגישו שהם עשו את שלהם, שנתנו את המקסימום ונהנו. זה העיקר, לא הפודיום".

מה היעד הבא לאחר מירוץ הלילה?
"ריצת מרתון בהרי האלפים. מדובר באתגר קשה שלא ניסיתי מעולם. החלום שלי הוא שאני והילדים שלי נרוץ יום אחד ריצת מרתון שלמה. אני מאמין שנצליח לעמוד במשימה הזו".