שבוע חלף מאז אסון השיטפון בנחל צפית שבו מצאו את מותם תשע נערות ונער שהיו בטיול גיבוש לקראת הצטרפותם למכינה הקדם צבאית "בני ציון". עשרת הנספים קיפחו את חייהם בנחשולי המים העזים שמילאו בתוך דקות את ערוץ נחל צפית ולא הותירו להם כל סיכוי לשרוד.

ערוץ נחל צפית. המקום הפסטורלי הפך לשדה קרב. צילום רחפן: יאיר שגיא

שבוע אחרי האסון, אנשי יחידות החילוץ השונות, שהשתתפו בחיפושים אחר המטיילים הצעירים, בחילוצם מהשטח ובטיפול בגופותיהם, נושאים עמם את הטראומה הקשה. הם, שכבר ראו לא מעט מקרים קשים וטיפלו בנפגעים בפיגועים, תאונות דרכים ושיטפונות, מודים שאסון כזה הם טרם חוו. באחת נקטפו חייהם של עשרה צעירים והלב דואב. התחושות קשות והמראות הקשים צרובים בזיכרונם.

חוסר אונים
רשף אריק אלימלך (41), תושב באר שבע, נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד בשירותי כיבוי אש נגב זה 17 שנה. אלימלך, המפקד על יחידת החילוצים המיוחדים (יל"מ), אינו מצליח להשתחרר מהתחושות הקשות המלוות אותו מאז יום חמישי שעבר. לא קל לו לשחזר את מה שהוא ועמיתיו ליחידה חוו באותן שעות קשות.

רשף אריק אלימלך. חוסר האונים של האדם מול איתני הטבע. צילום: הרצל יוסף

"סמוך לשעה 14:00 באותו יום חמישי קיבלנו הודעה ראשונית על אוטובוס שנסחף על נוסעיו, כמה עשרות נערים ונערות, בנחל צפית", הוא משחזר. "מדובר באזור הידוע בשיטפונות הקשים שלו ולנוכח התחזית וההתרעות נערכנו בכוחות מתוגברים. יצאנו לשטח למשימת הצלה שבדיעבד התבררה ככזו שמעולם לא ידענו, וכבר ידענו בעבר משימות של הצלת חיים, אבל לא בסדר גודל כזה".

כשאלימלך ואנשיו הגיעו לאזור המצפה בירידה לצומת הערבה, לא הרחק מערוץ נחל צפית, הם כבר עמדו מקרוב על עוצמת זרימת המים בערוץ הנחל. "הבנו שהמשימה הזו לא הולכת להיות פשוטה", הוא אומר. "ראינו את התמונה האמיתית והבנו שזה הולך להיות מסובך מכפי שחשבנו. ההמולה מסביב היתה גדולה. צרחות של נערים ונערות וחוסר אונים של מי שהצליח להיחלץ מהשיטפון האדיר הזה בעוד חבריהם נסחפים בערוץ הנחל".

מה עובר לך בראש ברגעים אלה?
"אתה מרגיש את חוסר האונים של האדם מול איתני הטבע. חלק מאיתנו הם הורים לילדים ויש לך הרגשה שאתה הולך להציל את המשפחה שלך".

הלב נשבר
אלימלך ואנשיו ירדו לערוץ הנחל כשמשימתם היתה לסרוק את הערוץ ולמצוא את הנעדרים. שעות הם סרקו את ערוץ הנחל בלי כל מידע לגבי מספר הנעדרים.

"רק לאחר שעה התוודענו לגודל האסון", הוא אומר. "מצאנו בדרך את ציודם האישי של הנערים, חפצים שונים, מסמכים שהותירו אחריהם בשיטפון הגדול. הפכנו אבן על אבן כדי לאתר אותם. את הנעדרת האחרונה מצאנו באזור נאות הכיכר, מרחק של כמעט שבעה ק"מ ממקום האירוע".

אלימלך. "הפכנו אבן על אבן כדי לאתר אותם". צילום: דוברות כבאות והצלה נגב

על מה חושבים תוך כדי החיפושים?
"אתה תוהה כל הזמן מה עבר על אותם צעירים ברגעים האחרונים לחייהם. על מה הם חשבו רגע לפני שזרם המים האדיר הזה סחף אותם אל מותם, כשהם מתמודדים מול איתני הטבע. כל דקה שעוברת במהלך החיפושים רק מעלה את החשש שלא נמצא מישהו בחיים. כל הזמן מקנן בך החשש שנמצא עוד גופה ועוד גופה. ככל שהזמן עובר הסיכוי למצוא מישהו בחיים הולך ופוחת".

חושבים גם על הילדים בבית?
"ודאי. אתה חושב גם על הילדים הפרטיים שלך בבית, ובמקביל גם על הורי הנערים והנערות שיצאו לטיול הזה שממנו הם לא חזרו בשלום. מצד אחד, אתה פועל בתחושה שאתה הולך להציל את הילדים שלך, ומצד שני, אתה חושב על ההורים שמתפללים, כמו שאנחנו עשינו בזמן החיפושים, שנצליח במשימתנו ונמצא את ילדיהם בחיים. אותם הורים תולים בך את תקוותם ואתה לא רוצה לאכזב אותם".

הנס הזה לא קרה.
"לצערנו, כל התקוות נגוזו כשלא הצלחנו למצוא איש מהנעדרים באסון הזה בחיים. תוך כדי החיפושים אתה מתפלל לנס שנמצא כמה שיותר נעדרים בחיים, אולי עם כמה פגיעות קלות, אבל בחיים. לצערנו, זה לא קרה. הפכנו כל אבן, כל סלע, נכנסנו לכל נקיק, ולצערנו, לא מצאנו ניצולים. הלב נשבר".

שבוע אחרי, ורשף אריק אלימלך מנסה לעכל את שחווה בסוף השבוע שעבר. "איך זה שלמרות כל ההתרעות והאזהרות מוציאים טיול לאזור שהוא מועד לפורענות", הוא תוהה. "הכתובת היתה על הקיר. קשה להשתחרר מהתחושה איך זה שחייהם של אותם ילדים נקטפו באיבם".

תוצאות איומות
"אירוע כל כך קשה לא חוויתי בכל שנות עבודתי בכיבוי אש", אומר השבוע רס"ר בכיר מוטי בנימיני, איש יחידת החילוץ של שירותי כיבוי אש נגב שהשתתף בחיפושים אחר נעדרי השיטפון בנחל צפית. בנימיני (43), תושב מושב תלמי ביל"ו הסמוך לנתיבות, נשוי ואב לשלושה ילדים, משרת בכיבוי אש זה 21 שנים.

רס"ר בכיר מוטי בנימיני. מחזה מחריד, כמו צונאמי. צילום: הרצל יוסף

"ירדנו לנחל צפית ליד צומת הערבה", הוא משחזר, "חברנו למפקד הכוח וירדנו רגלית לערוץ הנחל עם כל הציוד שלנו. נכנסנו לתוך הנחל וסרקנו קטע קטע, סלע סלע. סרקנו כל נקיק ונקיק. היו מקומות מלאי מים כשהמים הגיעו עד לגובה האגן. תוך כדי החיפושים הוזעקנו להגיע לנאות הכיכר, כתשעה ק"מ מאזור נחל צפית, לשם נסחפה גופת אחת הנעדרות באסון. בעזרת סירות חילוץ נכנסנו לתוך מאגר מים ענקי וסרקנו את המקום עד למציאת הגופה".

על מה חושבים במצב הזה?
"זה משהו מטורף. מחזה מחריד. אף פעם לא הבנתי את הרעש סביב שיטפון באזור הזה. הפעם הרגשנו שזה כמו צונאמי. כל הזמן קיווינו למצוא מישהו בחיים. לא הרפינו גם כשירדה חשיכה על האזור. סרקנו הלוך וחזור בתקווה למצוא מישהו מהנעדרים. לא האמנתי לתוצאות האיומות שהתבררו בסופו של דבר".

בנימיני. "כל הזמן קיווינו למצוא מישהו בחיים". צילום: דוברות כבאות והצלה נגב

חשבת על המשפחה שלך?
"היינו בתחושות קשות מאוד. הילדים שלי התקשרו כל כמה דקות כדי להתעדכן. הדיווחים בטלוויזיה רודפים בזה אחר זה ואתה נמצא בלב האירוע. ממש מטורף. זה לא משתווה לשום דבר אחר שחוויתי בחיי".

"השטח נראה כמו שדה קרב", מטעים בנימיני, "זרם מים אדיר, סלעים מתמוטטים. אלה מראות שאתה רואה רק בסרטים. במצב כזה אתה חש עד כמה האנושות מתגמדת לעומת איתני הטבע. אתה מרגיש עד כמה אתה קטן אל מול נחשולי המים".

איך מתמודדים עם אירוע כזה ביום שאחרי?
"האמת היא שעדיין לא יצאנו מזה. מדברים על זה בינינו בתחנה ומנסים לעכל את מה שעברנו. זה אירוע שנצרב בזיכרון לעוד זמן רב. אין דברים כאלה. זה מן הסתם ילווה אותי כל החיים".

בלי סיכוי לשרוד
כעשר שנים מתנדב מאיר לסרי בארגון זק"א. בימים כתיקונם עובד לסרי (34), נשוי ואב לארבעה ילדים המתגורר בבאר שבע, ברבנות בבאר שבע. נוסף על כך הוא מתנדב במד"א. יום חמישי שעבר התחיל לדבריו כמו כל יום, שום דבר לא העיד על מה שצפוי להתחולל בשעות אחר הצהריים.

מאיר לסרי, מתנדב זק"א. אירוע קשה ביותר. צילום: הרצל יוסף

"זה היה יום שגרתי", הוא מספר. "לפתע קיבלתי הודעה ממוקד זק"א על אירוע בנחל צפית. בשלב הראשוני לא ידענו על איזה אירוע מדובר, גם לא ידענו מה היקף הנפגעים בו. ככל שחלף הזמן קיבלנו עדכון מהמוקד על אירוע מתגלגל, רב נפגעים, חמור יותר ממה שחשבנו בתחילה".

לסרי וחבריו לצוות עשו את דרכם מבאר שבע לנחל צפית כשבדרך הם מזעיקים גם את צוותי זק"א מדימונה ומירושלים לתגבור הכוחות. "כשהגענו למקום היו בשטח שתי גופות והשאר הוגדרו נעדרים", הוא משחזר. "בעוד אנחנו מטפלים בגופות כמקובל החלו לזרום ידיעות על נעדרים נוספים שאותרו ללא רוח חיים. הבנו שמדובר באירוע קשה ביותר".

מה היו התחושות שלך ברגעים אלה?
"זה אולי האירוע הקשה ביותר שחוויתי במהלך שנותיי בזק"א. כשאתה רואה את גופות הילדים האלה מוטלות לפניך ואתה צריך לטפל בהן, זה נורא. קרוב אלינו ראינו את הניצולים שיושבים על הקרקע לאחר שהצליחו להינצל מהשיטפון האדיר הזה והם לא קולטים מה קרה כאן, זה נורא. אתה רואה בעיניהם את הקושי ואת הכאב".

"בחלוף השעות", ממשיך לסרי, "אתה הולך ומבין עד כמה האירוע הזה קשה. התפללנו שיקרה נס, קיווינו שלא נצטרך לטפל בעוד גופות, אבל האירוע הזה היה כל כך עוצמתי שלא הותיר לצעירים הללו כל סיכוי לשרוד".

לסרי במהלך החיפושים. "זה מוות אכזרי ונוראי, בלתי נתפס". צילום: דוברות זק"א

מתנתקים ממחשבות אישיות?
"בעשר השנים שאני בזק"א טיפלתי בלא מעט מקרים. לטפל בנפגעים צעירים זה הכי קשה. אני אבא לילדים ואני יודע מה ההורים חווים. התחושה היא קשה מאוד. בזמן שאתה מטפל בגופות בצורה הכי מכובדת לפני שהן מובאות לקבורה אתה מתרכז בעבודה שלך ומתנתק מעצמך".

אתה מתחיל לעכל את האסון?
"לאחר האירוע ניסיתי לעכל את האסון. הגעתי הביתה ונשאתי עמי את כל מה שחוויתי. כשאתה מגיע הביתה הכל מתחיל לצוף. אתה חושב על הנספים, על ההורים, על המשפחות. תמיד מלווה אותי המחשבה מה חשבו אותם צעירים שנספו רגע לפני האסון שבו הם קיפחו את חייהם. זה הרי מוות אכזרי ונוראי. זה בלתי נתפס. כל הזמן מלווה אותי המחשבה מה עבר על אותם צעירים ברגעיהם האחרונים".


הכתבה המלאה בגיליון סוף השבוע של "ידיעות הנגב".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו