"תראו אותי, כל כך חזק, עומד על גג העולם. עומד קרוב, לא נוגע.
השכנים מתאספים,
הם מסתכלים ומצביעים,
אבל על מי? לא יודע.
התקשרו במהרה, אני צריך עזרה דחופה, אני בצרה".

טל לייבל. דרך חדשה. צילום: הרצל יוסף

במילים אלה מתחיל השיר "תראו אותי" הפותח את האלבום הסולו הראשון של המוזיקאי והיוצר הבאר שבעי טל לייבל, שלא פעם הוגדר כ"הילד הרע של סצנת הרוק המקומית". לפני כמה שבועות הושק האלבום בתל אביב, ובעוד כחודש יושק רשמית במועדון "עשן הזמן" בבאר שבע.

לייבל אומנם מתהדר במראה פאנקיסטי, אבל מתברר שהוא בכלל לא כזה. ממרום גילו, והוא בסך הכל בן 28, הוא מצהיר שהוא נינוח יותר ורגוע יותר ממה שהיה בעבר. אז נכון, את ראשו עדיין מעטרת תספורת פנקיסטית ועל גופו לא מעט קעקועים, ואם צריך הוא יודע לעשות פוזות מול המצלמה שלנו, אבל הפעם אנחנו מקבלים אותו בגרסה מתונה יותר.

"האלבום החדש", הוא מספר, "המכיל עשרה שירים, כולם פרי עטי, גם מילים, גם לחנים, הוא בעצם תוצאה של תחושותיי בשנים האחרונות, תוצאה של התקפי חרדה, של השינוי שעובר עליי מאז נישאתי לפני כשנתיים. בכל זאת, משהו השתנה בי עם השנים".

באר שבעי גאה
לייבל מגדיר עצמו "תוצר מובהק של באר שבע". הוא נולד כאן, גדל והתחנך בעיר, ומתגורר בה עד היום עם אשתו עופרי, מטפלת בעזרת כלבים בילדים ובמתבגרים עם בעיות רגשיות, ועם בתם התינוקת יולי בת השישה שבועות.
הוא למד בבית הספר היסודי 'יובלים' בשכונה ט' ואחר כך בתיכון מקיף ו'. בכיתה י' הרגיש שמיצה את הלימודים במערכת החינוך הפורמלית ובמקום לחבוש את ספסל הלימודים העדיף להקדיש את עצמו לפעילות בשבט 'ניצני הנגב' של תנועת הצופים בבאר שבע.

לייבל. "אני תוצר מובהק של באר שבע". צילום: הרצל יוסף

לצד הפעילות בצופים עסק לייבל במוזיקה. הוא היה חבר בלהקת הרוק המקומית "פינקי" ולצד זה השתתף בכל מיני הפקות מוזיקליות. בין לבין הוא התפרנס מעבודות מלצרות וניקיון ועוד עבודות מזדמנות. משפחתו היא משפחה מוכרת במחוזותינו. אחיו הבכור דן הוא דמות מוכרת בחיי הלילה של בירת הנגב ומשמש בעמדה בכירה במועדון הפורום, ואחיו האמצעי רן הוא יו"ר ארגון הנוער הגאה "איגי".

"בית ילדותי הוא מי שאני, כולל הקעקועים שעליי", הוא אומר. "גדלתי במשפחה מאוד מיוחדת. אנחנו שלושה בנים במשפחה. אבא שלנו עזב אותנו כשהייתי בן שש. גדלנו עם אמא שפירנסה אותנו ועבדה מבוקר עד לילה. היא עשתה הכל כדי להחזיק את הבית. היא היתה אמא במשרה כפולה. ממנה שאבנו את ערכי העבודה ומשמעת עצמית. האחים שלי ואני יצאנו וורקוהולים. שלושתנו משוגעים על העבודה שלנו, כל אחד בתחומו".

כשאחיו הגדולים עזבו את הבית, מספר לייבל, הוא הרגיש שנותר לבד. "המציאות אז היתה שאת רוב זמני ביליתי בפעילות בתנועת הצופים ובלהקת 'פינקי'. אלה היו החיים שלי, כי בבית לא היה לי הרבה מה לעשות. זו היתה תקופת הילדות והנערות שלי. התמודדתי לבד עם המציאות הזו".

בן 18 עזב לייבל את בית אמו ויצא לשנת שירות במושב בני עייש הסמוך לגדרה. אחריה התגייס במסגרת גרעין של הצופים לנח"ל. בחלק משירותו הצבאי הוא הדריך נוער בסיכון.

שלושה ילדים חצופים
הרומן של לייבל עם עולם המוזיקה התחיל עוד כשהיה בן ארבע. "כבר באותם ימים זיהו שיש לי חוש קצב. ארבע שנים מאוחר יותר קנו לי מערכת תופים. משם זה התגלגל לפסנתר ואחרי זה כבר הספקתי להיות די.ג'יי בגיל 12 ואחר כך כבר הלכתי על נגינה בגיטרה ושירה".

כשהיה בן 14 בלבד הקים עם חבריו בועז אבן עזרא ואבישי חזן את להקת הרוק "פינקי", שעשתה הרבה רעש, תרתי משמע, לא רק במועדונים בבאר שבע אלא גם בלב העיר הגדולה תל אביב.

עם האחים דן ורן. "שלושתנו וורקוהולים". צילום פרטי

מה מביא נער צעיר כמוך להקים להקת רוק?
"הקמתי את הלהקה שנה אחרי פטירת אבי. זו היתה שנת אבל, שנה קשה ומבלבלת. היו קשיים בבית, שנה לא ברורה. המוזיקה היתה סוג של הגנה. גייסתי לשם כך את בועז, שהוא בן דוד שלי ואת אבישי, חבר ילדות. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מנגנים ועושים מוזיקה".

קצת נועז ויומרני להקים להקה כזאת בגיל 14.
"זה נכון. אני חוצפן ובעל תעוזה עוד מילדותי. לא הפתיע אף אחד סביבי שהחלטתי להקים להקה ולצאת איתה להופעות. הכוונה היתה מלכתחילה להקים את להקת חיי. הכוונה היתה מקצועית כבר מההתחלה".

לייבל ולהקתו חרכו את הבמות. "היינו שלושה ילדים חצופים שהעזו לעשות מעשה", הוא נזכר. "היינו חמושים בגיטרות, נסענו באוטובוסים, הלכנו לאודישנים והופענו בכל מקום אפשרי. נדחפנו בכל הכוח. זו סצנה מאוד אלימה וברוטליות. הופענו כמעט בכל הארץ".

הרזומה של לייבל ו"פינקי" מהימים ההם מעורר קנאה. את אלבום הבכורה של הלהקה, "עולם ורוד", הוא השיק כשהיה בן 16 במועדון ברקה בבאר שבע מול 400 צופים. את האלבום השני, "דיסק לאוטו", השיקו לייבל וחבריו בשנת 2011 גם בברקה. האלבום השלישי והאחרון של הלהקה "אין גמלים בבאר שבע", הושק במועדון הפורום שלוש שנים מאוחר יותר.

ב־12 שנות פעילותה הספיקה להקת "פינקי" לחמם לא מעט אומנים מובילים בסצנת המוזיקה הישראלית. רשימה חלקית: ברי סחרוף, עברי לידר, אביב גפן, "מוניקה סקס", "בלקן ביט בוקס", "כנסיית השכל", "היהודים", אברהם טל ומוש בן ארי.

נקודת שבירה
אבל למרות ההצלחה, אחרי 12 שנות פעילות החליטו לייבל וחבריו ללהקת "פינקי" לפרק את הלהקה. "זה לא שביום בהיר אחד החלטנו על פירוק הלהקה", מציין לייבל. "זו לא היתה שליפה מהמותן. זה פשוט קרה. עם השנים התרחקנו בסגנון החיים שכל אחד בחר לעצמו והתרחקנו גם מוזיקלית. היתה גם שחיקה. זה היה תהליך של התפרקות".

להקת רוק בגיל 14. "המוזיקה הייתה סוג של הגנה". צילום: הרצל יוסף

תחילתו של התהליך היה כשבוקר אחד, בתחילת חודש נובמבר 2015, התעוררו חברי הלהקה וגילו לתדהמתם שהמיניוואן ששימש אותם לנסיעות להופעותיהם נפרץ וכל הציוד שהיה בו, כלי נגינה, מגברים ועוד ציוד ששימש אותם בהופעות בשווי של יותר מ־100 אלף שקל, נגנב.

"זו היתה מכה איומה בשבילנו", מטעים לייבל, "כל מה שחסכנו וצברנו בכל השנים נעלם כלא היה. היינו עם הפרצוף באדמה. הרגשנו שאנחנו צריכים להתחיל מאפס. זו היתה נקודת השבירה שלנו".

הפירוק היה כואב?
"כל אחד הלך לדרכו. אנחנו בקשר ממש טוב בינינו. אבישי ואני למשל עובדים יחד במרכז הצעירים. בועז עובד ב'קטר'. אנחנו נפגשים. נפרדנו ברוח טובה".

רגוע יותר
מאז התפרקה הלהקה יצא לייבל לדרך עצמאית. נוסף על היותו יוצר, מוזיקאי וזמר הוא גם מורה לכתיבה יוצרת בבית הספר 'ברנקו וייס' בבאר שבע ומפיק מוזיקלי של להקת "צעירי באר שבע".

"אני מתחבר כל כולי לבאר שבע", הוא מדגיש, "המשפחה שלי כאן, אמא שלי, סבתא שלי. אני מתחבר כאן לאנשים. אני לא רואה את עצמי חי בלעדיהם. חוץ מזה יש כאן מרחב שמאפשר לך ליצור. הכל פה יותר מרווח ופחות עמוס. אתה יכול גם כלכלית לחיות פה ולנטוע שורשים ביתר קלות מאשר במרכז הארץ".

בכל זאת, לא מדגדג לך באצבעות להיות חלק מהסצנה התל אביבית?
"ממש לא. גרתי בעבר בתל אביב. אחרי הצבא הייתי שם כמה חודשים. לא הצלחתי. קשה לחיות שם. לא הייתי היחיד שהולך שם עם קעקועים ועם תסרוקת כמו שלי. הרבה צעירים עושים שם מוזיקה רועשת. קשה מאוד לשרוד במצב כזה. היו לנו בעבר הופעות של 'פינקי' בתל אביב. לא הצלחנו להביא קהל. היינו נלחמים על קהל. הייתי חייב לברר למה זה קורה וללמוד את השטח".

ומה גילית?
"שבתל אביב יש בממוצע בכל ערב עשרות הופעות, בהן גם הופעות של אומני צמרת וגם להקות כמו שלך יש שם לא מעט. התחרות שם הורגת. מי יכול בכלל להתחרות מול המציאות הזו. פה בבאר שבע יותר כיף לי. אנשים מכירים אותי, מזהים אותי, קשה להם לפספס אותי".

מה הסגנון המוזיקלי שלך?
"הכיוון של המוזיקה שלי נחלק לשניים - למה שאני אוהב לשמוע ולמה שאני אוהב לעשות. עד לא מזמן הדברים היו מאוד דומים. מה שאהבתי לשמוע, אהבתי גם ליצור. אני מכור מאוד לקצב. אני אוהב דברים רועשים, מהירים, דברים שמחשמלים אותי. אהבתי ליצור מוזיקה כזאת. עם הזמן ועם הגיל התחיל איזה דיסוננס, חיפשתי שקט".

"אני אומנם עדיין אוהב לשמוע את המוזיקה הרועשת והפנקיסטית ששמעתי בגיל 13–14 ואני עדיין רץ עם אותו פלייליסט מימי בית הספר התיכון. אבל עכשיו כשיצאתי לקריירת סולו, אני עושה דברים יותר שקטים, יותר רגועים. נרגעתי קצת במוזיקה. בהשוואה לעבר, הרוק בשבילי כיום הוא הסגנון היותר רגוע".

בשנים האחרונות המוזיקה הים תיכונית והמזרחית הולכת וצוברת תאוצה. איך יוצר וזמר רוק כמוך מתמודד עם תופעה זאת?
"אני דווקא חולה על מוזיקה ים תיכונית. האמת היא שהמוזיקה השולטת היום בארץ היא מוזיקת פופ עם סלסולים. זו אופנה. זה משהו מתחלף. בשנות ה־90 הרוק שלט בארץ, בשנות ה־2000 היתה זו מוזיקת ההיפ הופ, עכשיו זו המוזיקה הים תיכונית. בעוד חמש שנים זו תהיה מוזיקת טכנו. זה עניין של אופנה".

עניין של תדמית
את הראיון אנחנו עורכים במשרדו במרכז הצעירים בבאר שבע, חדר צר מידות שמעברו השני ממוקם הסטודיו שבו הוא עובד עם להקת "צעירי באר שבע".

"נרגעתי קצת במוזיקה", אומר לייבל. צילום: מעיין קאופמן

"חבורת הצעירים הזו היא הדיסוננס הכי גדול שלי", הוא אומר. "זו חבורה של נערים, שכאשר אני הייתי בגילם הייתי עובר במסדרון וצוחק עליהם. אבל גלגל ההיסטוריה חשב אחרת. לאחר הצבא חיפשתי מסגרת שאוכל ללמד בה מוזיקה והגעתי לכאן. העדפתי לעבוד עם נוער. זה חלק משמעותי ממה שאני עושה. החיבור הזה לנוער הוא מדהים".

שנים נחשבת לילד הרע של המוזיקה המקומית והיית סוג של עוף מוזר. איך התדמית הזאת משתלבת עם העבודה עם בני הנוער?
"זה חלק מהדיסוננס. כשהייתי נער ההורים של החברים שלי היו נרתעים ממני בגלל המראה שלי. קעקועים, כרבולת על הראש, זקן ורוד, שיער עד הישבן, נעליים בצבעים שונים. הייתי סיוט להרבה הורים נוכח הצבעוניות שלי. היום זה כבר אחרת. החיצוניות שלי שונה לחלוטין מהפנימיות שלי. בהתחלה אולי נרתעים וחוששים, אבל עם הזמן זה נשכח ואף אחד כבר לא מתייחס לזה. לגבי הילדים אני דמות מעניינת ומסקרנת".

"הכל הוא עניין של תדמית", אומר לייבל, "בעבר כל מי שהלך עם קעקועים ותסרוקת פאנקיסטית ובגדים שחורים היה נחשב לאיזה עבריין או סוחר סמים. בחיים שלי לא עישנתי סמים, לא מעשן סיגריות, לא מהמר, שנים אני כבר לא שותה אלכוהול. ממש ילד טוב. אבל לפי המראה שלי מישהו יכול לחשוב שאני בעייתי, מישהו פלילי ולא אחראי. זה בכלל לא כך".

אתה חושב שהנגב הוא חממה לכישרונות צעירים שבעתיד עוד נשמע עליהם?
"אין לי ספק בזה. המקום הזה הוא חממה לכל דבר. יש כאן כישרונות שעתידם עוד לפניהם. צריך לזכור שלא מעט כישרונות מוזיקליים צמחו בבאר שבע והגיעו רחוק, כמו יהודית רביץ, דקלה, עמיר בניון, אורנה, מאיר ואביתר למשפחת בנאי, זהבה בן. צומח פה דור מטורף".

כל החרדות כולן
בימים אלה משיק לייבל את אלבום הסולו הראשון שלו ששמו בפשטות "טל לייבל". "האלבום הזה הוא בעיקר עליי", הוא מספר, "זה פסיפס על עצמי, על התקפי החרדה שעברתי בשלוש השנים האחרונות, על חרדה בחיי הזוגיות, על חרדה בתוך האומנות".

ממה נובעת החרדה הזאת?
"מלחץ, מהאופי שלי, הרגלים, תזונה. התקפי החרדה נבעו תחילה מכך שרכשתי בית. מאוד נלחצתי מהמשמעות של לקיחת משכנתא. צריכה לא נכונה של החיים. כיום אני מצליח לחיות חיים פרקטיים. החרדה עוברת כחוט השני בשירי האלבום הזה".

לייבל אינו מסתיר את העובדה שכדי להשלים את הפקתו והוצאתו לאור של האלבום הוא נזקק לגיוס המונים. אף שהשקיע כ-100 אלף שקל בהפקת האלבום הוא נזקק לעוד כ-20 אלף שקל כדי להביא, לדבריו, את האלבום לקו הגמר.

"האמת היא שבהתחלה סלדתי מכל התופעה הזו של גיוס המונים, אבל כשראיתי שאומנים נחשבים נעזרים אף הם בדבר הזה החלטתי שאני אלך גם על הצעד הזה", הוא אומר. "הבנתי שאותו כסף שחסר לי יכול לעשות את ההבדל בין יציאתו של האלבום לאור לבין ירידת כל ההשקעה שלי לטמיון. פחדתי איך הציבור יגיב, אבל התוצאה היתה טובה מאוד. אין ספק שהעולם השתנה. פעם חברות התקליטים היו תומכות באומנים. כיום האומנים הם עצמאיים".

היצירה הכי גדולה
השבוע מציינים לייבל ורעייתו עופרי שנתיים לנישואיהם. לפני כשישה שבועות הצטרפה למשפחה בתם יולי. לייבל, כמו אבא טרי טיפוסי, מתרגש מאוד כשהוא מדבר על בתו הקטנה ומבחינתו הכל מתגמד לאור "היצירה המדהימה" הזו.

לייבל עם אשתו ובתו. "זו היצירה שלי בהא הידיעה". צילום: קרינה צימבוך

"השינוי בחיים כשאתה הופך לאבא הוא מדהים, מטורף, מרגש, מיוחד, מבלבל ומלא רגשות. זה כיף אמיתי. אני לא רוצה ללכת לישון שמא אני אפספס משהו ממנה. זו היצירה שלי בהא הידיעה. עזוב אותך ממוזיקה. המוזיקה מקסימה, אבל כאן יש ממד נוסף. אני עובד ומופיע, אבל הכל מתגמד לעומת היצירה הזו. החיים מתגמדים. הכל הופך פתאום לא משמעותי כשיש לך את הבת שלך".

אתה חושב על התינוקת שבבית כשאתה מופיע בערבים וחוזר לביתך בשעות הקטנות של הלילה?
"ברור. אני חושב עליה כל הזמן. כל הזמן עולה לי בראש המחשבה שאולי היא אומרת לעצמה איזה אבא אני שאני לא איתה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו