באחת מסצינות המחזה המצליח "סוליקא", המועלה בימים אלה על בימת תיאטרון באר שבע, עומדים שחקני המחזה על הבמה ומשחררים לחלל האוויר את המשפט "לא באנו לעולם כדי להיות סיבה למלחמות". האמירה הזו אינה מרפה מספיר מנור, הנימנית על צוות השחקנים, מעומר, שזה לה התפקיד הראשון מאז סיימה לפני חודשים אחדים את בית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע.

ספיר מנור. חולמת לככב בסרט ישראלי. צילום: הרצל יוסף
כשהיא עומדת על הבמה לצידם של נסרין קדרי ועלא דקה, היא חשה שהיא הגשימה חלום. "אני מסתכלת לקהל הצופים בעיניים", היא אומרת בהתרגשות בלתי מוסתרת, "ואני מרגישה שאני מעבירה חתיכת מסר. אין יותר מסר מזה. זה רגע מאוד חזק בהצגה. זה משפט שאני לוקחת איתי כל הזמן. דווקא בימים האלה יש למשפט כזה משמעות מיוחדת".

חיידק המשחק
המחזה "סוליקא" נחשב כיום לשם החם ברפרטואר של תיאטרון באר שבע וזוכה לביקורות נלהבות ולמחמאות מכל כיוון. עם כל זאת, מנור מודעת לכך שעם מחמאות עוד לא הולכים למכולת. "את חוזרת הביתה", מציינת מנור, "אל הריקנות שלך ורוצה לעשות שוב ושוב את המחזה הזה ושסף האדרנלין שלך לא יירד אף פעם. שלא ייגמר לעולם. זו הצגה מטורפת, זה כיף אמיתי. בשביל זה אני חיה. מי היה מאמין שאני אעמוד על במה ואשחק מול קהל כל כך גדול. מי היה מאמין שאני, הצעירה מבאר שבע, אעשה זאת".

"זה כיף לקחת חלק במשהו שאתה כל כך מאמין בו. זה פשוט שלאגר. יוצרי המחזה הצליחו להביא אותנו השחקנים למצב שאנחנו מאוד מחוברים למה שאנחנו עושים. ההזדמנות שנתן לי במאי המחזה, רפי ניב, שגם היה המורה שלי ב'גודמן', זה משהו שלא אשכח אף פעם. שחקן לא שוכח את התפקיד הראשון שלו בקריירה".

ספיר מנור (25), ילידת באר שבע, עשתה את לימודיה היסודיים בבית הספר "אפיק", בית ספר לאומנויות בשכונה י"א. בהמשך היא למדה בתיכון מקיף ו' בשכונה ט'. "מגיל צעיר", היא מעידה על עצמה, "תחום האומנות מאוד בער בי. אמא שלי זיהתה את הפוטנציאל הזה ורשמה אותי לבתי ספר שם התחום הזה מיושם. זכורים לי הטקסים וההצגות בהן השתתפתי כתלמידה. לקראת כיתה י"א הבנתי שזה משהו שאני רוצה ללכת עליו בעתיד. היה לי ברור שאני הולכת להיות בתחום המשחק".

היה איזה חלום לקראת הגיוס לצה"ל ללכת ללהקה צבאית?
"בטח. הגשתי מועמדות ללהקה צבאית. הייתי אפילו באודישנים, אבל אחרי שני שלבים ראשונים נפלתי ולא התקבלתי".

מנור (שנייה משמאל) על הבמה של "סוליקא". צילום: מעיין קאופמן

טראומה על מדים
לאחר שהבינה כי את חלומה האומנותי הוא לא תוכל להגשים כשהיא במדים, התגייסה מנור למשטרה הצבאית, בה היא שירתה כתומכת לחימה במחסומים המפרידים בין הקו הירוק לשטחי יהודה ושומרון.

"הייתי בפלוגה שתופסת קו במחסומים בהם עוברים פלסטינים בעלי אישורי עבודה בארץ", היא מספרת, "היינו מופקדים על הביקורת באותם מחסומים. זה היה שירות שוחק וקשה. היה לי קשה לשאת את הנטל הנפשי ואת ההתעמרות באוכלוסייה הפלסטינית. היה לי קשה לראות את מאות האנשים נדחסים לפנות בוקר במחסום המגודר, והכל כדי לצאת ולפרנס ולו במעט את משפחתם, ושוב חוזרים בשעות מאוחרות לבתיהם. אני זוכרת איך הם היו מטפסים על הגדרות כדי לקחת אויר או לנסות לעקוף. זה היה תפקיד רע".

מנור הוצבה אז במחסום ליד קלקיליה. במשך כתשעה חודשים היא שירתה באותו מחסום. "אני לא יכולה לשכוח", היא נזכרת, "באותו יום בו חבורת פלסטינים שהגיעו למחסום ויידו אבנים לעבר חיילי המחסום. החיילים תפסו אחד מהם, הכניסו אותו לבוטקה שלנו והחטיפו לו מכות עד זוב דם. לא יכולתי לשאת את המראה הזה ויצאתי מתוך הבוטקה. באותו רגע לא הבנתי מאיפה זה בא. אף פעם לא חשבתי שאצטרך למצוא את עצמי בסיטואציה כזו. מצד אחד, כוחותינו נאלצו לתפוס את אותו פלסטיני כי הוא ניסה לפגוע בנו, ומצד שני, יכולתי להבין אותו ואת הייאוש".

"זו הנקודה שנשברתי נפשית וביקשתי לעבור תפקיד. זו היתה בשבילי טראומה לכל דבר. זה שינה לי בראש המון דברים לגבי מה שאני חושבת על היחסים בין בני האדם. בעקבות זאת נלחמתי לצאת משם".

את המשך השירות הצבאי היא כבר עשתה במסגרת חיל החינוך כמתאמת קורס קצינים. כשנה לפני השחרור התגלה אצל אמה סרטן השד. כשמנור מדברת על אמה עליזה, בעלת חברת פרויקטים ויו"ר אגודת ידידי תיאטרון באר שבע, עיניה דומעות. היא קשורה אליה בלב ונפש.

"אמא שלי", היא מספרת, "היא סיפור בפני עצמו. כשגילו אצל אמא שלי את הסרטן, רציתי להיות כמה שיותר קרוב אליה. זו היתה שנה קשה במיוחד. חששתי לחייה ופחדתי שאני ושתי אחיותיי נישאר לבד. הייתי איתה לילות כימים. ישבתי אז עם עצמי ושרה לעצמי כל מיני שירים שמבחינתי הרימו אותי. אז הבנתי עד כמה האומנות והמוזיקה הצילו אותי במציאות הקשה ההיא. זה עזר לי להתמודד עם המציאות שנקלעתי אליה".

מנור. "תחום האומנות בוער בי". צילום: הרצל יוסף

"הייתי עוף מוזר"
הקושי בחייה, היא מודה, מלווה אותה עוד מילדותה. כילדה היא עברה חרם חברתי קשה. "לא תמיד האמינו בי", היא מספרת, "גם כשהייתי בבית הספר לא קיבלתי תפקידים ראשיים. לא קיבלתי תפקידים בולטים. לא האמינו, כך הרגשתי, ביכולות שלי. זה תיסכל אותי. עברתי ילדות לא פשוטה. עשו עליי חרם. הייתי עוף מוזר. הייתי ילדה דחויה. לקח לי הרבה זמן להשתלב בחברה".

מנור גם לא שוכחת את היום בו התבשרה על תאונת הדרכים הקטלנית בה היה מעורב אביה, קצין המשטרה רפ"ק עמרי מנור, לפני כ־16 שנה, כשהיא רק בת תשע. מנור האבא, שהיה אז מפקד תחנת משטרת שדרות, עשה אז את דרכו בשעת בוקר מוקדמת וערפילית מבאר שבע לשדרות, ובהגיעו לצומת גבים חצה את הצומת באור אדום והתנגש עם רכבו ברכב שחצה כחוק את הצומת.

התוצאה היתה קטלנית. הנוסעת ברכב הנפגע, פיליפה טייגר בת 32 מקיבוץ נחל עוז, נהרגה כשהיא מותירה אחריה בעל וארבעה יתומים. רפ"ק מנור הועמד לדין ובית המשפט לתעבורה באשקלון גזר עליו בשעתו שמונה חודשי מאסר בפועל לאחר שהורשע בגרימת מוות ברשלנות. האירוע הזה, היא אומרת, טילטל את כל המשפחה. כשהיתה בת 15 התגרשו הוריה.

מחוברת לבית
גם כיום, היא מודה, כשהיא מככבת במחזה "סוליקא" על בימת תיאטרון באר שבע כראשל, חברתה הטובה של גיבורת המחזה, תפקידה הראשון בתיאטרון רפרטוארי, היא נלחמת, כדבריה, בציפורניים על כל תפקיד ותפקיד. "חוץ מהתפקיד ב'סוליקא' אין לי בשלב זה שום דבר מעבר לזה. אני ניגשת לאודישנים, מתאמצת ונלחמת בשיניים, אבל בינתיים ללא הצלחה. המחשבות מטרידות אותי, אני לא מצליחה לישון בלילות. אני מתמודדת עם דברים שלא הייתי מורגלת בהם קודם לכן".

במחזמר "סוליקא". "זו חוויה שלא אשכח לעולם". צילום: מעיין קאופמן

כמו מה, למשל?
"נקודת המפנה מבחינתי היתה בתקופת האשפוז של אמא שלי. הייתי בן אדם מאוד קשה. הייתי מאוד מופרעת. לא היה לי כבוד לאף בן אדם שעמד מולי. הייתי ילדה רעה. רק שהילדים שלי לא ייצאו ככה. עשיתי שטויות כדי לברוח מסיטואציות שונות. בעקבות מה שקרה לאמא שלי עברתי מהפך. עשיתי סוויץ'. עברתי שינוי".

חלק מהשינוי הזה בא לידי ביטוי, היא מציינת, בהחלטה ללכת ללמוד משחק בבית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע. כשאנחנו שואלים אותה למה היא בחרה דווקא ב"גודמן" ולא ב"בית צבי" ואצל יורם לוינשטיין, היא מסבירה: "אני באר שבעית בנשמתי. מי שגדל בבאר שבע בעצם גדל בחממה. זה מקום עוטף, מקום חם. אני בן אדם של חברה, אדם שניזון מחברה. אני גם אוהבת מצד שני את ה'לבד' שלי. אני גרה לבד מגיל 20. אני קשורה לאנשים ולסביבה שלי".

"האמת היא שבמחשבה ראשונה דווקא עלה הרעיון ללמוד במרכז, אבל בסופו של דבר החלטתי ללמוד בבאר שבע. זה המקום בשבילי. לעבור לתל אביב זה היה אז בשבילי משהו מאוד משמעותי. גם כיום קשה לי לעשות את הצעד הזה. אני היחידה מהמחזור שלי שנשארה כאן. השאר עזבו למרכז הארץ". במסגרת לימודיה בבית הספר "גודמן" שיחקה מנור בין היתר במחזות "בגדי המלך" ו"אחים בדם".

כיום מנור מתגוררת בעומר, קרוב לאמה. "יש לי פחד להתנתק מאמא", היא מדגישה ודמעות ניקוות בזויות עיניה, "זו הנקודה שקשה לי איתה. אמא שלי מחזיקה אותי. היא העוגן שלי. אם אני אקח את עצמי ואעבור למרכז הארץ, לא יהיה לי עוגן. לא יהיה לי במה להיאחז. לחשוב שאני אקח את עצמי, את החפצים שלי ולעבור מכאן, זה קשה מדי בשבילי".

בהצגה "אחים בדם". "לא רואה את עצמי עושה משהו אחר". צילום: מעיין קאופמן

"נלחמת בשיניים"
עולם התיאטרון ידוע כעולם תחרותי ולא אחת גם אכזר. "כל יום אני אומרת לעצמי 'בשביל מה אני צריכה את זה?'. זה קשה", מספרת מנור בגילוי לב. "הכי קל היה לעשות את מה שאמא שלי עושה וללכת בדרך שלה, ללכת לעסקים. מצד שני, אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר על המשחק. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר".

איך את מזדהה עם תפקידך ב"סוליקא"?
"כשקיבלתי את התפקיד של חברתה היהודיה של גיבורת המחזה היה לי קשה להתחבר לדמות הזו, אבל אני אוהבת אותה. לא האמנתי שיתנו לי את התפקיד הזה. רק יצאתי מבית הספר למשחק וכבר אני מקבלת תפקיד כל כך משמעותי בהצגה שהפכה ללהיט של התיאטרון. זה 'וואו' אחד גדול. זה התפקיד הראשון שלי על הבמה".

"מהצגה להצגה אני מזדהה יותר עם הדמות, אם כי בניגוד לעמדה שאני מפגינה על הבמה, בחיים שלי מחוץ לבמה אני מאמינה שלאהבה אין דת, אין צבע. אהבה זו אהבה. היא לא תלויה בדבר. רגע לאחר שהמסך יורד ומורידים את האיפור, אני בכלל דמות אחרת לגמרי".

איך זה להיות שחקנית?
"הרזומה שלי כשחקנית מתחיל בהצגות בבית הספר. זה היה כיף לעלות לבמה, לשחק ולשיר. לא באמת הבנתי את המשמעות של העלייה לבמה. עכשיו זה שונה לגמרי. אתה מתמודד מול הרבה אנשים שרוצים את התפקיד, שרוצים לשחק בדיוק כמוך ולהתפרנס מזה. ההתמודדות היא מאוד קשה. אני נלחמת בשיניים כדי להשיג עבודה. את כל האנרגיה שלי אני משקיעה כיום ב'סוליקא'. זו חוויה שלא אשכח לעולם".

מי הדמות לחיקוי שלך?
"יעל פוליאקוב. אני מאוד אוהבת את מה שהיא עושה. הקומיות שהיא עושה על הבמה זה משהו שאני מצליחה לעשות רק בחיי היום יום שלי. מבחינת משחק, החלק הקומי אצלי עוד לא יצא החוצה. טרם התנסיתי בו. אני שחקנית דרמטית. בפנימיות שלי אני קומית. על הבמה אני דרמטית".

ואיך זה לשחק לצידם של כוכבים כדוגמת נסרין קדרי ועלא דקה?
"עלא ואני למדנו ב'גודמן'. היינו מאוד קרובים. הוא שחקן מדהים. זה כיף לשחק איתו על אותה במה. נסרין ממש מהממת. היא עברה הרבה בחיים שלה, היא כובשת ומדהימה. נסרין גם תמכה בי לאורך כל הדרך".

בהצגה "בגדי המלך". "בפנימיות שלי אני קומית. על הבמה אני דרמטית". צילום: מעיין קאופמן

על חשבון הזוגיות
תמיכתה של נסרין קדרי בשחקנית הצעירה לא הסתכמה רק בקטע הבימתי. במהלך החזרות על המחזה "סוליקא" נפרדה מנור מבן זוגה לאחר ארבע שנות זוגיות.

"היינו יחד כשהתחלתי ללמוד", מספרת מנור, "ונפרדנו לפני כחצי שנה כשהתחלנו את החזרות על 'סוליקא'. ישבתי אז עם נסרין ודיברנו על הפרידה מבן הזוג. היא עודדה אותי והרימה אותי ואמרה לי להסתכל קדימה. היא חיזקה אותי. גם היא הרי עברה משהו דומה, כשהיא נפרדה מבן הזוג שלה רגע לפני החתונה. חלקנו חוויות משותפות. יש בה חום מיוחד. היא דאגה שלא אפול על הקרשים".

מנור מספרת בגילוי לב על הפרידה מבן זוגה. "ארבע שנים היינו יחד", היא מספרת, "גרנו יחד תקופה מסוימת. זה היה קצת בעייתי. אני בן אדם מאוד טוטאלי בדברים שאני לוקחת על עצמי. לא היה לי קל בבית הספר למשחק. העיפו אותי מספר פעמים מהלימודים כדי לחנך אותי. בדיעבד, אני שמחה על כך. הלימודים עשו ממני בן אדם יותר טוב. הרגשתי שאני צריכה להיות טוטאלית בכל מה שקשור ללימודים ולהמשך הדרך בתיאטרון".

"באיזשהו מקום, הזוגיות שלי עם בן הזוג פחתה בגלל עומס בלימודים וסדרי עדיפויות. קיוויתי שהוא יבין את זה ושהוא יצליח להתעלות מעל זה. ראיתי בו כמישהו לכל החיים, וכנראה שהמקצוע שלי היה עדיף. עניין של סדר עדיפויות. זה היה מאוד קשה. אני עדיין מתמודדת עם הפרידה הזו למרות שכבר חלפו מספר חודשים מאז. זה עדיין קיים בי ולא עוזב אותי".

בעצם שילמת מחיר אישי בגין היותך שחקנית?
"ברור שיש לזה מחיר. כשיש אהבה בין שני אנשים צריך לכבד את רצונו של כל אחד ואת החלומות ההדדיים. לעולם לא אמנע מבן הזוג שלי להגשים את חלומותיו. אני הלכתי והגשמתי את החלום שלי. לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה. זה לא פשוט. אתה צריך מישהו שיבין אותך ויכיל אותך. אני שחקנית וככזו יצטרך בן הזוג לקבל אותי".

חושבים על זוגיות בעתיד?
"ברור. כל בן אדם צריך לידו מישהו שיתמוך בו, שיקשיב לו. זה צריך להיות הדדי. שאני לא אהיה מלאה רק בעצמי. בינתיים, זה לא המצב כיום".

מחוץ לבמה מוצאת מנור את פרנסתה גם כמארחת בסופי שבוע במועדון 'הפורום' ובמסעדת 'כרמים'. "אין לי לילות ואין לי סופי שבוע", מציינת מנור, "אני הולכת לעבוד בזמן הזה. זה לא ממלא אותי. זה מרוקן אותי. אני יותר עובדת בתחום שזה לא המקצוע שלי מאשר במקצוע שלי כשחקנית. השאיפה שלי להתפרנס רק ממשחק".

קצת יומרני?
"כרגע אני חולמת להשתתף בסרט ישראלי. אין לי כיוון ברור. אני רוצה להתעסק בקולנוע. תמיד אשמח לשלב את הבמה ואת הטלוויזיה. אשמח להיות מלוהקת לאיזו סידרה טלוויזיונית. אני מאוד רוצה להשתפשף בתיאטרון. אלו שני עולמות שונים, אבל אני שואפת לזה. אני רוצה לקום כל בוקר ומרגישה שאני עובדת ומשחקת. בוער לי וחשוב לי להתפרנס מהמשחק ושלא אמצא את עצמי בעוד חמש שנים עדיין כמארחת במועדון או במסעדה".

הכתבה המלאה הופיעה בגיליון סוף השבוע של "ידיעות הנגב".