סיפורה של שרה פינטלינג־מורג, החלילנית הראשית של הסינפונייטה הבאר שבעית, יכול בקלות לשמש כחומר גלם לסרט הוליוודי. סיפור של צעירה שבדית, בוגרת אקדמיה מלכותית למוזיקה בקופנהגן, שמתאהבת בצעיר ישראלי, יליד באר שבע, מוזיקאי אף הוא, ומגיעה בעקבות האהבה מסקנדינביה הקרה לבאר שבע החמה והמדברית.

שרה פינטלינג־מורג. "בחלומות הכי פרועים לא שיערתי שאגור כאן". צילום: הרצל יוסף

פינטלינג־מורג (41), נשואה למוזיקאי עדי מורג, בעל שם עולמי בתחום כלי ההקשה, אם לפעוטה בת שנה וחצי, מתגוררת בשכונה ב' בבאר שבע, לא הרחק ממקום משכנה של הסינפונייטה, ואם חשבנו לרגע שרק הופעתה מרשימה, כשהיא עוטה עליה את שמלת המלמלה השחורה לקראת הקונצרט שצפוי להתחיל שעה מאוחר יותר, הרי שסיפור הגעתה לבירת הנגב מרתק לא פחות.

רק לפני כחצי שנה, היא עברה עם בעלה ועם בתה התינוקת לבאר שבע והיא מרגישה כאן, כדבריה, כמו בבית. כן, היא גם דוברת עברית רהוטה למרות שהיא בארץ רק 14 שנה מאז נישאה לבעלה. "מה לא עושים כדי להתערות בחברה", היא אומרת בחיוך, "הזמן הוא בית הספר הטוב ביותר ללמוד את השפה וכשרוצים אז גם משיגים את היעד הזה. יכול להיות שזה גם קשור לאוזן המוזיקלית שלי. גם האהבה עוזרת בקטע הזה".

קסם של צלילים
פינטלינג־מורג נולדה בשטוקהולם, בירת שבדיה. את ה'רומן' שלה עם חליל הצד היא החלה כשהיתה ילדה קטנה ונחשפה לצליליו של הכלי בקונצרט בכנסיה. "יש לכלי הזה", היא מספרת, "צלילים קסומים". היא גם שרה בילדותה במקהלה בכנסייה המקומית. על ישראל היא בקושי שמעה.

במהלך לימודיה בבית הספר התיכון היא עשתה עבודה על השואה ועל הקמת מדינת ישראל. "עד שהכרתי את בעלי", היא נזכרת, "לא פגשתי אף ישראלי. ישראל הצטיירה אצלי כארץ רחוקה, שיש בה עימותים. בחלומות הכי פרועים שלי לא שיערתי שאגור כאן".

את בעלה, עדי, מתופף על מרימבה, היא פגשה, כאמור, כאשר למדה באקדמיה המלכותית למוזיקה בקופנהגן שבדנמרק. במהלך לימודיה, אותם היא סיימה בהצטיינות, היא הופיעה כחלילנית ראשית בתזמורת הסימפונית של האקדמיה המלכותית למוזיקה בדנמרק ובתזמורת הנורדית. הרזומה שלה כולל הופעות בהיכלי הקונצרטים הנחשבים ביותר באירופה, כשהיא ממשיכה להשתלם בנגינה על חליל אצל גדולי המאסטרים בתחום כמו אנדראס בלאו מהפילהרמונית של ברלין ופייר־איב ארטוד מהקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה בפריס.

את בעלה היא הכירה בשנת 2001. שלוש שנים לאחר מכן הם נישאו ועלו ארצה. תחילה הם התגוררו בתל אביב וכאמור, לפני כחצי שנה הם עברו להתגורר בבאר שבע.

מימין: פינטלינג־מורג, קסאדה ופרנסקי. מרגישים בבית. צילום: הרצל יוסף

מה גורם לך לעבור דווקא לבאר שבע?
"סיימתי את חופשת הלידה. הייתי צריכה למצוא פתרון באשר לטיפול בה בעת שאני מנגנת בסינפונייטה. כמעט עשר שנים אני בסינפונייטה, למרות שכל השנים גרתי בתל אביב. זה היה מאד קשה, עובדים מבוקר עד ערב. היה לי חשוב גם להיות עם הילדה שלי וגם להמשיך לנגן בתזמורת. רציתי להיות קרוב גם לילדה הקטנה וגם לתזמורת".

צעד לא שגרתי לעבור ממרכז הבוהמה לבירת הנגב?
"היום זו כבר לא בעיה. יש תחבורה ציבורית טובה ותוך שעה וקצת אתה בתל אביב. המרחקים מתקצרים".

"כאן הבית שלי"
העובדה שבאר שבע שונה מתל־אביב ב־180 מעלות לא עצרה בעדם לארוז את המזוודות ולעבור לבירת הנגב. "חיפשנו מקום שאנחנו אוהבים. אנחנו גרים בשכונה ב', לא הרחק מכאן, וזה כיף אמיתי. אנשים מדהימים שאנחנו פוגשים. אווירה חמה. אני מאוד אוהבת את מזג האוויר כאן. בשבילי זו ברכה לעומת הקור בסקנדינביה. כשיש חופש מהעבודה אנחנו נוסעים למשפחה בשבדיה והם גם מגיעים לכאן", היא מספרת כיצד מנהלים יחסים בשלט רחוק עם המשפחה שהותירה מאחור.

משנת 2006 משמשת פינטלינג־מורג כחלילנית הראשית של הסינפונייטה באר שבע. היא גם הוזמנה לנגן עם התזמורת הסימפונית ירושלים, התזמורת הסימפונית חיפה והתזמורת הקאמרית הישראלית. הרפרטואר שלה כולל מגוון מוזיקלי רחב, החל ממוזיקה מודרנית בת זמננו ועד בארוק וקלאסי.

אבל ברגע שהיא עושה אתנחתא מפעילותה המוזיקלית, היא מתמסרת לגידול בתה התינוקת ולמפגשים עם תושבי השכונה, כמו גם החיבור המיוחד שיש לה עם הצד הקולינרי של העיר. "אני אוהבת את האוכל ההודי שבמסעדה ברחוב רינגלבלום", היא מציינת בחיוך, "וגם את החומוס והפלאפל. אני מאד אוהבת את המאכלים המזרחיים, אפילו יותר מהאוכל הסקנדינבי. אני טבעונית וככזו, האוכל כאן יותר מתאים לי".

פינטלינג־מורג שופעת חיוכים. "קורים כאן דברים טובים", היא מדגישה, "אני אוהבת את העבודה שלי בסינפונייטה. אני אוהבת את העיר הזו. כאן הבית שלי. אני חיה את היום. לא יודעת מה יהיה מחר. בחיים לא חלמתי שאכיר מישהו מישראל ואקים איתו משפחה כאן בארץ, והנה זה קרה. לפני שפגשתי את בעלי לא הייתי אף פעם בישראל. הוא נולד בבאר שבע, אז יש כאן סוג של סגירת מעגל".

הכל נשאר במשפחה
קצת פחות משעה לפני שנגני הסינפונייטה יעלו לבמה ויפליאו בנגינתם, הם כבר מתמרקים ומתכוננים לקונצרט. מתלבשים בהתאם, מכוונים את הכלים, עוברים על מחברות התווים.

הכנר הראשי של הסינפונייטה, ירון פרנסקי, לא מתרגש במיוחד. בניגוד לעמיתיו, אותם אנחנו פוגשים כשהם כבר במיטב מחלצותיהם, הוא עדיין יושב מולנו כשהוא לובש חולצת טריקו קצרה ומכנסיים קצרים וגם לא מוותר על עוד סיגריה. "לא בוער לי כלום", הוא מרגיע אותנו, "אני תמיד מתכונן לקונצרט כמה דקות לפני. אל דאגה, בשעה היעודה אני אהיה מוכן עם הכינור שלי".

ירון פרנסקי. "בכלל לא מושך אותי לחזור לתל אביב". צילום: הרצל יוסף

פרנסקי (59), גרוש ואב לשני ילדים, מגדיר עצמו כתושב חוזר של באר שבע. בשנתיים האחרונות הוא מתגורר בבית מגורים סמוך למשכן לאמנויות הבמה. "אני יכול להשקיף מהבית שלי לעבר מקום העבודה שלי", הוא אומר, "לא לכל אחד יש את הפריבילגיה הזו".

פרנסקי נולד ברחובות וגדל במושב בית עובד, סמוך לנס ציונה. הוא זוכר את המשק החקלאי של סבו, כשבגיל 13 הוא עבר עם הוריו חזרה לרחובות. את אהבתו לכינור הוא חב, כדבריו, לאביו, הכנר והמוזיקאי גרשון פרנסקי, ממנו הוא ירש את החינוך המוזיקלי שמלווה אותו עד עצם היום הזה.

בנעוריו ועד גיוסו לצבא למד פרנסקי את רזי הכינור אצל פרופ' יאיר קלס. את שירותו הצבאי הוא עשה במסגרת המשטרה הצבאית, לאחר שתוכניתו להתקבל לתזמורת צה"ל, תחת שרביטו של המנצח המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני המנוח, לא התממשה בעקבות החלטת הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), שבעלי פרופיל רפואי גבוה לא יוכלו להתגייס ללהקות צבאיות או לגופים מוזיקליים הפועלים במסגרת הצבא.

במקום לפרוט על מיתרי הכינור הוא מצא עצמו בתור סוהר בכלא מגידו. לאחר שחרורו מהצבא, והוא רק בן 21, נבחר פרנסקי הצעיר לשמש ככנר הראשי בתזמורת הסימפונית נאשוויל בארצות הברית ובהמשך כיהן ככנר הראשי בתזמורת הסימפונית של צ'ארלסטון בדרום קרוליינה ושל ג'קסוויל בפלורידה.

בשנת 1986 שב פרנסקי ארצה בהזמנתו של המאסטרו מנדי רודן לשמש ככנר ראשי של הסינפונייטה הישראלית באר שבע ושלוש שנים לאחר מכן הוא הוזמן על ידי המאסטרו נועם שריף לשמש ככנר הראשי של האופרה הישראלית, בה הוא ניגן כחמש שנים.

בשנת 1994 שב פרנסקי לסינפונייטה הישראלית באר שבע ככנר ראשי ומשנה למנהל המוזיקלי, תפקידים בהם הוא מכהן עד היום. בשנים האחרונות הוא מופיע כנגן אורח בתזמורות באירופה והוא גם הוזמן להוביל את תזמורת בית האופרה 'סן קרלו' בנאפולי באיטליה.

מימין: קסאדה, פינטלינג־מורג ופרנסקי. פרנסקי: "אוהב את הקצב של העיר". צילום: הרצל יוסף

23 שנים התגורר פרנסקי בשכונת נווה נוי בבאר שבע. זה גם פרק הזמן שלאחריו הוא התגרש מאשתו. כעבור זמן קצר הוא הכיר בחורה תל אביבית ובעקבותיה הוא עבר לעיר הגדולה למשך שמונה שנים, שלאחריהן הוא נפרד בשנית מבת זוגו. אז שב פרנסקי לבאר שבע היישר למגדל המגורים המשקיף על כניסת האומנים במשכן לאומנויות הבמה.

"כשהגעתי לבאר שבע בפעם הראשונה בשנת 1986", הוא נזכר, "הסינפונייטה היתה התזמורת השנייה בחשיבותה אחרי הפילהרמונית. זה לא היה עניין של ויכוח. התאהבתי אז בעיר הזו, באנשים, בחום ובפתיחות. קנינו בית בנווה נוי והיו לנו שכנים נהדרים. היו לי קשרים נהדרים עם הבוהמה של אותם ימים בעיר העתיקה. עד היום אני בקשר טוב איתם. הייתי חלק מהברנז'ה. לצערי, היום זה כבר לא אותו דבר. יש געגועים לתקופה ההיא".

איך אתה מתחבר לעיר לאחר שנדמו צלילי הקונצרט?
"יש לי פה הרבה חברים. אני אוהב את העיר עצמה, את הקצב שלה. בכלל לא מושך אותי לחזור לתל אביב. שם לא הכרתי אף אחד בבלוק שגרתי בו. פה כולם מכירים את כולם. אלו חיים אחרים".

מבחינתו של ירון פרנסקי, הוא לא רק מפליא בפריטה על הכינור. הוא גם צורף בשעות הפנאי. את חלק מיצירותיו הוא עונד על אצבעותיו, חלק מתכשיטיו מצאו מקום של כבוד אצל עמיתיו בתזמורת.

"בתור מושבניק", הוא נזכר, "תמיד אהבתי לעבוד עם מתכת. מאוחר יותר, אחד השכנים שלי בנווה נוי נתן לי בשעתו רתכת ובזמני הפנוי, בין החזרות והקונצרטים, עסקתי בריתוך שערים וביצירת פרגולות וריהוט לבית ולחצר וכמובן טבעות ותכשיטים. כבר יצרתי קולקציה מכובדת למשפחה ולחברים. די ברור לי מה אני אעשה בפנסיה. הצורפות זו אופציה לפנסיה".

מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
"אני מניח, שמבחינה מוזיקלית אני אקדיש את זמני למוזיקה קאמרית. אני חבר בהרכב המוזיקלי 'רביעיית ראשונים' זה קרוב ל־30 שנה, ואני רואה את עצמי ממשיך איתם. כמובן, שאני אמשיך בתחום הצורפות ואעשה תכשיטים. אני רק מקווה שהעיר הזו תשמור על הצביון שלה ושהעיר העתיקה תחזור להיות מה שהיא היתה פעם".

היישר מקוסטה ריקה
רולנדו קסאדה (32) נולד בסאן חוסה שבקוסטה ריקה. הוא החל ללמוד מוזיקה בהיותו בן 11 וכעבור שנתיים הוא החל בלימודי בסון. "כבר מילדותי התחברתי לכלי נשיפה", הוא מספר, "ובסופו של דבר בחרתי בבסון, שמבחינתי הוא כלי מיוחד".

מגיל צעיר הירבה רולנדו להופיע ברחבי ארצות הברית, אירופה וכמובן בארץ מולדתו, קוסטה ריקה. בעבר הוא שימש כנגן הבסון הראשון של התזמורת הסימפונית הצעירה של קוסטה ריקה וכמחליף בתזמורת הסימפונית הלאומית שלה. לפני 12 שנים הוא עלה ארצה בעקבות מלגה שקיבל באמצעות המוזיקאי מאוריציו פאז, אצלו למד קסאדה באקדמיה למוזיקה בירושלים. תוך כדי  הלימודים בירושלים התקבל קסאדה הצעיר לסינפונייטה הישראלית באר־שבע כנגן הבסון הראשון.

רולנדו קסאדה. "הסינפונייטה היא המשפחה שלי". צילום: הרצל יוסף

את המהפך בחייו, כדבריו, הוא עשה לפני כשנתיים וחצי כאשר החליט לעבור ממקום מגוריו בתל אביב ולהתגורר בבאר שבע. "אחרי כל כך הרבה שנים בסינפונייטה", הוא מטעים, "אמרתי לעצמי שהכי טוב זה לעבור לבאר שבע במקום לעשות כל הזמן את הנסיעות האלה מתל־אביב לכאן, קרוב לעבודה".

זו החלטה לא פשוטה.
"החיים בבאר שבע עבורי הם הרבה יותר רגועים. זה מאוד מתאים לי. נכון, שזה לא חיי הלילה של תל אביב, זו לא האינטנסיביות של ירושלים, שהייתי רגיל אליה בתקופת הלימודים שלי באקדמיה למוזיקה, שם למדתי חמש שנים, אבל רציתי להגיע למקום קרוב לעבודה, מקום בו גם שכר הדירה נמוך בהרבה ממה ששילמתי בתל אביב או בירושלים. כאן זה יותר משתלם לי".

רחוק מהבית
קסאדה לא מסתיר את עובדת היותו הומוסקסואל. לבאר שבע הוא עבר, כמובן, עם בן זוגו, צעיר יהודי ממוצא סקוטי. לא, הוא לא חשש לעבור לבאר שבע, עיר בעלת צביון שונה מזה של תל אביב, על רקע נטייתו המינית. "בכלל לא חשבתי על הנושא הזה", הוא אומר, "לפני כעשר שנים הכרתי את בן זוגי וגרנו יחד בירושלים ולא נתקלנו בבעיה כלשהי. כשהגענו לבאר שבע הכרנו את הקהילה הלה"טבית המקומית, קטנה וחמודה, שמקבלת אותנו".

אתה ובן זוגך מתחברים לקהילה הלה"טבית המקומית?
"בקטנה. יש כאן את פאב 'ביאליק 26', שם נפגשים חברי הקהילה. אתה פוגש שם חבר'ה מהאוניברסיטה. אנחנו מרגישים שאנחנו חלק מהקהילה. בתקופה הקצרה יחסית שאנחנו כאן אנחנו מרגישים, שכאן נותנים לך את ה'ספייס' בכל תחום".

כאמור, בזכות המורה שלו, מאוריציו פאז, מוזיקאי יהודי מקוסטה ריקה, הנחשב למוביל בארץ בכל הקשור להוראת הנגינה בבסון, הגיע קסאדה ארצה לפני 12 שנים. בהיותו בן 19 הוא הגיע ארצה, כשהוא משאיר אחריו בדרום אמריקה הרחוקה את הוריו ואת אחיו הבוגר ממנו בשלוש שנים. "היה להם קשה", נזכר קסאדה, "שהבן הקטן שלהם נוסע כל כך רחוק. זה עדיין קשה להם עד היום".

שנתיים וחצי הוא מתגורר בבאר שבע, ליתר דיוק בשכונה ב', לא הרחק מהמשכן לאומנויות הבמה, בו פועלת הסינפונייטה. הקשר שלו עם בירת הנגב מבחינתו החל עוד לפני כשבע שנים כשרק החל לעבוד בסינפונייטה באר שבע.

"העיר הולכת ומתפתחת", הוא מציין, "האוכלוסייה כאן חמה יותר ומחבקת יותר. אני מרגיש שכל נגני התזמורת הם כמו משפחה אחת גדולה. אין לי כאן בני משפחה, כך שהסינפונייטה היא בעצם המשפחה שלי. גם לבן הזוג שלי אין משפחה בארץ, כך ששנינו באותו מצב".

קסאדה לא מסתפק רק בפעילותו במסגרת הסינפונייטה. הוא גם מלמד בשנתיים האחרונות נגינה על בסון בקונסרבטוריון העירוני תלמידים מבית הספר 'היובל' בשכונת נחל עשן. בנוסף לכך הוא גם שותף להקמת הרכב מוזיקלי של תלמידים צעירים בפרויקט של הקונסרבטוריון.

כשאנחנו שואלים אותו לגבי תוכניותיו לעתיד, הוא מחייך. "אני מאד אוהב את מה שאני עושה", הוא מציין, "מאז שהתחלתי לעסוק במוזיקה, תמיד ראיתי את עצמי עומד על הבמה במסגרת תזמורתית כלשהי, מבצע קונצרטים. אני רואה את עצמי מתקדם כל הזמן. אני קושר את עתידי עם עולם המוזיקה".

זה יקרה בבאר שבע?
"בינתיים, אני רואה את עצמי כאן בבאר שבע. אין לי תוכניות למשהו אחר מחוץ לבאר שבע. אני רואה את עצמי מתקדם במסגרת הסינפונייטה".

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון סוף השבוע של "ידיעות הנגב".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו