לצורך סט הצילומים לכתבה ערכו חברי להקת "פארקור רבולושיין" מדימונה מופע אקרובטיקה על מזרנים במתנ"ס המקומי בו הם הדגימו לנו טפח מהכישורים שלהם בריקוד שכלל סלטות באוויר ותרגילים כוריאוגרפים עוצרי נשימה על רקע צלילי מוזיקת היפ־הופ. בסיום, הנוכחים שצפו במופע, מחאו כפיים ועמדו משתהים לנוכח הביצועים שהפגינו חברי הלהקה שהפכו את אומנות התנועה האורבנית לשם דבר בהופעות בארץ.

חברי הלהקה השבוע בדימונה. חולמים לכבוש עוד ועוד במות. צילום: הרצל יוסף

כשהם מזיעים ומתנשפים, הם מפנים את תשומת ליבנו לתעודות ההוקרה הרבות שקיבלו ותלויות על קירות המתנ"ס, כאילו לומר לנו, אנחנו לא חובבנים, אלא רקדנים עם קבלות. מי שראה סרטונים של פארקור ביו־טיוב בוודאי יודע כי מדובר באקשן עירוני הדורש תנועתיות, כושר פיזי ועבודה מנטאלית.

האחד שהאמין בהם
הסיפור של חברי הלהקה, שחלקם הוגדרו בעבר כנערים שהתקשו להתערות בחברה הישראלית, מתחיל בטובי אלטלף (50), מנהל להקת "פארקור" ומדריך נוער חברתי. בצעירותו, אלטלף היה ילד מנותק שהסתבך עם החוק וישב מספר שנים בכלא. לפני 15 שנים, הוא החליט לשקם את חייו, למד באוניברסיטה והחל לעבוד כמדריך חבורות רחוב.

"באחד הסיורים שלי ברחובות, ראיתי חבורה של צעירים בספריה העירונית, שותים אלכוהול, זורקים בקבוקים, מנפצים אותם על הספרייה ועושים סלטות".
אלטלף לא היסס, ניגש אליהם והחל לשוחח איתם. "תוך כדי תנועה ובתהליך לא פשוט, הצלחנו ליצור בינינו מערכת של אמון", הוא נזכר בתחילת הדרך כשהבחורים מביטים בו ומחייכים, "התחלנו לחלום יחד, הם רצו להיות מפורסמים, לאט לאט התחילו לעשות סלטות וכל מיני תנועות כאלה ברחוב והתחילו להופיע בקטנות בקניונים בדימונה".

הלהקה עם המנטור טובי אלטלף. "זו חבורת נערים שאף אחד לא האמין בהם". צילום: הרצל יוסף

המוטיבציה לאסוף את הבחורים הללו תחת חסותו נובעת ממה שחווה אלטלף במהלך צעירותו. "למדתי בחיים איך לתת לאנשים מקום בעולם כי גם לי לא היה את המקום הזה, ואני כל כך רואה את עצמי בהם. צריך לזכור שלפעמים אותם נערי רחוב צריכים רק לקבל כיוון ודחיפה קטנה כדי להצליח. היום יש לנו רקדנים בין הטובים בארץ וראפרים בין הטובים בארץ, ואומרים את זה בעלי מקצוע".

אלטלף הסביר לנערים שהם לא חייבים לבצע פשע כדי לזכות בתשומת לב. "אני הבנתי שלא נתנו לי מקום בחיים, ביטלו אותי ולכן החלטתי להתבלט בדרך שלילית, כאילו להגיד אני קיים. נתתי להם חופש עם גבולות והעברתי להם מסר תוך כדי תהליך, שאם הם רוצים להיות נחשבים, הם לא חייבים לעשות פשע כדי להתבלט".

"בעבריינות מחבקים אותך"
דוד פליגל (25) מרגיש כי בזכות הלהקה הוא קיבל הזדמנות שנייה ודרך מוצא מעולם העבריינות. פליגל נולד בקזחסטן ועלה לארץ בשנת 1997 ביחד עם משפחתו אשר בחרה להשתקע בבאר שבע. לאחר מכן, הם עברו להתגורר בדימונה, שם למד בבית הספר 'ליהמן'.

דוד פליגל. "כמעט כל בני המשפחה שלי סבלו מכינויי גנאי". צילום: הרצל יוסף

פליגל מספר כי במהלך תקופת התבגרותו, הוא חש מנוכר ולא רצוי. כשהיה בגיל 14, נחשף לאפליה וסבל מכינויי גנאי עקב מוצאו, מה שהעלה את זעמו כלפי החברה הישראלית. "כמעט כל בני המשפחה שלי סבלו מכינויי גנאי, קראו לנו 'רוסים' ודברים כאלה, ממש התייחסו אלינו כאילו אנחנו סוג ג"'.

פליגל מספר בגילוי לב שבעוד שבבית הספר הוא לא קיבל את התמיכה ורוח הגבית לה היה זקוק, בעולם הפשע קיבלו אותו בזרועות פתוחות. "בעבריינות ישר מחבקים אותך, ואתה לא מקבל את החיבוק הזה מלמעלה, מהרשויות ולא בבתי ספר".

גם חברו ללהקה אלרם סוופ (24) מקהילת העבריים בדימונה שנולד בבאר שבע והתחנך בבירת הנגב, מגדיר את עצמו כמי שהיה "נער רחוב". גם הוא ובני משפחתו חשו שהם לא שווים בין שווים ותחושת האפליה רדפה אותם. "אנשים היו צוחקים עלינו", מספר סוופ מה גרם לו להידרדר ואיך הוא מצא את עצמו בסיטואציות שמתנגשות עם החוק: "גנבתי כי חיפשתי פרנסה להורים ולאחים שלי הקטנים".

החברות בלהקה שינתה את חייו של סוופ ונתנה לו גלגל הצלה, רגע אחד לפני שהיה מאוחר מדי. "זה נתן לי כוח, 'פתח' לי את הראש לדברים אחרים, בוא נגיד, שהיינו בבועה, לא יכולנו לצאת מחוץ לקהילה, וכשבאנו לפה עם הלהקה, ראינו עולם ואז התחלנו לתפוס את עצמנו, ותודה לטובי שעזר לנו לגלות עד כמה אנחנו מוכשרים".

בין טוב לרע
"הייתי ילד מופרע שלא מצא את עצמו", מספר אלצביון אדוורדס (24), מקהילת העבריים שנולד והתחנך בדימונה. "כשאתה ילד, אתה לא מבין שזה לא טוב", הוא אומר ומוסיף שכל השנים הללו חש כאילו טמן את ראשו באדמה.

אלצביון אדוורדס: "בהתחלה הייתי ביישן, בהמשך כבר השתחררתי". צילום: הרצל יוסף

יום אחד הוא מספר, הגיע לפארק השכונתי בדימונה, ראה נערים מתאמנים בכל מיני תרגילי אקרובטיקה ותנועה וממש הוקסם. "אמרתי לעצמי, אולי אני יכול להתחבר לזה". המפגש המקרי הזה גרם לו לצאת לדרך חדשה. "אם לא הייתי פוגש את טובי, היום הייתי מוצא את עצמי במקום אחר", מודה אדוורדס בגילוי לב.

הצעיר שבחבורה הוא ליאב לב (16) אשר גדל והתחנך בדימונה. גם לב מגדיר את עצמו כמי שהיה "ילד בעייתי" והגיע ללהקה בזכות טובי שגרם לו להסתכל על החיים אחרת. "טובי לימד אותי מה זה לכבד את ההורים שלי, מה זה לבחור חברה שתתאים לי ולא להידרדר לאנשים שמעשנים סמים. בקיצור, הוא לימד אותי לבחור בין טוב לרע, בלי טובי לא היתה לי הדחיפה שיש לי היום".

בלהקה תמצאו קיבוץ גלויות של ממש, צעירים מתרבויות שונות שכמעט ולא היה להם דבר אחד משותף אשר מצאו מכנה משותף. האהבה שלהם לריקוד ולמוזיקה חיברו אותם ויצרו פסיפס מנצח.

חברי הלהקה הספיקו כבר להופיע בתוכניות אירוח ואף השתתפו בתוכניות והרצאות לבני נוער. כשהם מתבוננים ועושים השוואות בין היכן שהיו כילדים לבין מצבם היום, כולם מסכימים פה אחד: "עברנו שינוי בלתי רגיל שנותן השראה לבני נוער שלא תמיד הצליחו ובעזרת אמונה ונחישות, הצליחו לפרוץ גבולות".

בהופעה על הבמה. פסיפס מנצח. צילום: פארקור רבולושיין

השינוי שעברה אותה חבורה שמונה עשרות בני נוער ומבוגרים הוא מדהים. בני הנוער בקבוצה שמרביתם התנערו ממסגרות וניסו לכופף חוקים לטובתם, הצליחו לסיים תיכון והתגייסו לשירות משמעותי בצה"ל. אחד מחברי הקבוצה אף זכה לאות הנשיא לחייל מצטיין ביום העצמאות.

בוגרי הקבוצה מדריכים כיום את בני הנוער והילדים כקבוצת התנדבות. מים רבים עברו בנהר מאז אותו מפגש ליד הספרייה העירונית בדימונה עם טובי אלטלף, כיום הם מופיעים ברחבי הארץ, מקבלים הזמנות להופיע באירועים רשמיים בפני נשיא המדינה ושר החינוך. והיה להם גם את הכבוד להופיע לצידם של זמרים מפורסמים כמו ארקדי דוכין, אביב גפן, הדג נחש, נצ'י נצ', סטטיק ובן אל, ועוד שורה ארוכה של אמנים.

הלהקה שהיתה אלמונית ועשתה קפיצת מדרגה, נתמכת על ידי המתנ"ס העירוני שהוא גם מקום מושבה. במתנ"ס המקומי בדימונה הם מתאמנים ומתכוננים להופעות ברחבי הארץ. ואם תשאלו אותם, הם שגרירים גאים של העיר דימונה ושמחים להעלות אותה על המפה.

הלהקה עם ארקדי דוכין. הספיקו להופיע לצד שורת אמנים מפורסמים. צילום: פארקור רבולושיין

הבמה שלהם
בשלב זה של הראיון מתפתח רב שיח מעניין, הם משתפים אותנו בתחושותיהם, וניכר שהם נהנים מכל רגע. לשאלה, אם הם רואים בסוג האמנות שהם עוסקים מקצוע או תחביב, רובם משיבים מקצוע.

"אנחנו מקצוענים לכל דבר", אומר אלרם סוופ בביטחון, "זה כל החיים שלנו, זה כל מה שאנחנו יודעים לעשות ואנחנו גאונים בזה".

טובי אלטלף מתערב בשיחה ומוסיף: "זה גם מקצוע וגם הובי וגם חברתי. למשל, מחר אנחנו הולכים להופיע בסמינר הקיבוצים, הם יקבלו כסף על זה, כל הקטע להביא אותם, מנער שלא היה לו פרנסה ועכשיו הוא מתפרנס בכבוד".

גם דוד פליגל מסכים שמדובר גם בעבודה וגם בתחביב. "יש אנשים שלוקחים אותו להובי והם עובדים בעבודה אחרת. אני לוקח את זה גם בתור עבודה וגם בתור הובי. בנוסף לכך, אני גם מתכנת מחשבים, יוצר אפליקציות, אתרים, וכו'".

אלטלף מבקש להסביר כיצד הלהקה השפיעה לטובה על החברים ומספר כי "פעם, מרוב כעס, הראש שלהם היה ברצפה, היום עם הריקוד ועם ההופעות, אתה פשוט רואה אותם פורחים, אתה רואה אנשים שמנסים לחקות אותם, הפריחה שלהם מתבטאת בשפת הגוף שלהם, הביטחון זורם להם, וזה דבר מדהים, זו חבורת נערים שאף אחד לא האמין בהם".

אלרם סוופ. "אנחנו גאונים בזה, מקצוענים לכל דבר". צילום: הרצל יוסף

חברי הלהקה מספרים בהתרגשות כי ההופעה על הבמות בפני קהל מעלה את סף האדרנלין שלהם וגורמת להם להרגיש שהם נמצאים על גג העולם. "זה פשוט קסם", מספר ליאב לב, "לפני העלייה לבמה, אתה מרגיש את הלב פועם בחוזקה ואז כשאתה מופיע על הבמה וזוכה לקבל מחיאות כפיים, זה פשוט רגע מדהים".

אלצביון: "בהתחלה הייתי ביישן, הייתי עולה לבמה עם הראש למטה, לא יכולתי להסתכל על הקהל, אבל בהמשך כבר השתחררתי, שפת הגוף שלי השתנתה ואני ממש נהנה".

דוד פליגל מספר כי "כשהיינו עולים לבמה, היינו מסתכלים כל הזמן על עצמנו לבדוק אם אנחנו בסדר, וכשאני רואה את האנשים בקהל עם פה פעור, עולה לי הביטחון מזה, זה נותן דרייב, אם היו לך באותו יום עצבים או משהו כזה, שאתה עולה לבמה, אתה שוכח מהכל".

גם אלרם סוופט מספר כי הביטחון העצמי שלו גדל בזכות ההופעות. "אלו פשוט רגעי קסם לעלות לבמה, גם אני הייתי בהתחלה ביישן כי לא הייתי בטוח בעצמי, היום אני פי אלף יותר בטוח".

חברי הלהקה. "היום עם הריקוד ועם ההופעות, אתה פשוט רואה אותם פורחים". צילום: הרצל יוסף

השמיים הם הגבול
כל המרואיינים לכתבה משוכנעים שהם רק בתחילת הדרך, וכי הפריצה הגדולה עוד לפניהם. הם רוקמים חלומות ומפנטזים על פרויקטים אמנותיים בארץ וגם בחו"ל. אם תשאלו את דוד פליגל, השמיים הם הגבול. "אם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים להמשיך ולככב על הבמה וזה תלוי בנו".

סוופ מסכים עם כל מילה: "אנחנו יכולים להגיע הרבה יותר רחוק".

גם אלצביון קובע: "אנחנו יכולים להגיע ליותר". וליאב לב מספר כי בעתיד, הם מתכננים להופיע בלוס אנג'לס בפני הקהילה היהודית.

העובדה שאתם מדימונה ולא ממרכז הארץ עשויה לפגוע בקריירה שלכם?
"למרות שאנחנו מהדרום, מזמינים אותנו להופיע במרכז ויש לנו חשיפה", אומר אלצביון. גם אלרם סוופ סבור שאין משמעות למרחקים. "אפשר לפרוץ קדימה לא משנה מהיכן אתה", הוא אומר נחרצות. ליאב לב מוסיף ואומר כי המיקום הגיאוגרפי לא משחק תפקיד. "מתייחסים אלינו בתור להקה ובזכות היכולות שלנו".

וטובי אלטלף מספר בהתרגשות כי "לפני שבועיים, הופענו בפסטיבל עם כל הגדולים, הקהל הגיב בצורה מדהימה, ויש את הבמאי הכי טוב בארץ, שקידם את אביב גפן ואחרים, קוראים לו חיים שמש שרוצה לעשות פרויקט עם הלהקה שלנו, והתגובות של הקהל פשוט מדהימות".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו