לשרוף את המן בשכונה. רוני טסלר, יו"ר מ.כ. באר־שבע בכדוריד:
"אני לא יכול לשכוח את קייטנות העירייה בילדותנו, את הסרטים חינם בגן בבר יהודה. כמובן שגם החוויות בבריכה בשכונה ג', משחקי שוטרים וגנבים בשכונה א' הישנה. יש געגועים גם לימי ל"ג בעומר השכונתיים, אז היינו מכינים בובות המן ענקיות מבגדים ישנים וקש והיינו נוהגים לשרוף אותן ולציין ככה את החג. אלה ימים נוסטלגיים עם הרבה כיף והנאה".

רוני טסלר (מימין) עם חברו אבי וענונו. הו, הילדות. צילום פרטי

לשיר ולשחות בנאות מדבר. אסתריקה נגיד, כוהנת יופי ומובילה את תצוגות האופנה ותחרויות היופי לנשים מלאות:
"אני הכי מתגעגעת למלון 'נאות מדבר' ולימים בהם בילינו שם. בעלי אלברט שירת בפיקוד דרום ואני הפעלתי את מכון היופי היחידי בצה"ל שנפתח בשנת 72', לשם הגיעו כל החיילות שנהנו מחוויה בלתי נשכחת. היינו מגיעים יחד עם כל הקצינים לבלות במלון בשעות הערב, שחינו בבריכה וגם נהגו לשיר שם. היה כיף ואווירה שמחה מאוד. אני גם מתגעגעת לשוק הבדואי שפעל שנים בעיר והיינו מגיעים לשם לקנות מכל טוב, בדים, תכשיטים ואביזרים מיוחדים לבית".

אסתריקה נגיד במכון היופי. צילום: חיים צינדרוף

אסתריקה במפגש עם חברות. צילום פרטי

מפגשים בגן הראשונים. אסי חראזי, מנהל קבוצת "זכרונות ילדות מבאר שבע":
"נולדתי וגדלתי בשכונה א' והכי אני מתגעגע ל'גן הראשונים', את רוב הזמן העברנו שם, אם זה במשחקי כדורגל או אפילו סתם לשבת שעות ולצחוק. בשבת אחר הצהריים זה היה מפגש, בעיקר של תושבי שכונה א'. לפני כשלושים שנה 'לא היה כלום אבל היה לנו הכל'. הדור של היום לא יכול להבין את המשפט הזה, ואת שגרת החיים והיום יום שחווינו בשכונות. היתה תקשורת חמה בין עדות ואנשים שונים, שחיפשו מה לעשות ולהעביר את הזמן יחד. הטכנולוגיה שינתה הכל, יש שיגידו לטובה, אבל אני בטוח שרוב הדור שלנו מוכן לחזור אחורה בזמן לחוות את התקופה בצורה העוצמתית שחווינו אותה".

אסי חראזי. חוויות בשכונה. צילום: הרצל יוסף

טיול קסום בממלכת הספרים. ד"ר חפצי זוהר, מ"מ וסגנית ראש עיריית באר שבע, מחזיקת תיקי החינוך והרווחה:
"חודש הקריאה המצוין בימים אלו ברחבי הארץ, שב ומזכיר לי את ריחו של חג ייחודי, שאיננו חג דתי, אך הוא נחוג בכל שנה שנה על ידי רבבות ילדים וילדות בני ובנות נוער, וכמובן מבוגרים. בכל שנה ושנה, במסורת שהחלה עם קבלת המילה הכתובה על לוחות הברית, נמשכת האהבה למילה הכתובה, להוות מגדלור של למידה, כל אחת ואחד לבחור את עולמות הידע הקסומים ולהפליג אליהם. אני זוכרת איך כילדה חיכיתי ל'שבוע הספר', עוד בהיותו בעיר העתיקה בקק"ל ואחר כך ברחבת העירייה. התרגשתי כשהלכנו לסייר בין הדוכנים, סיור שנדמה בעיניי לטיול קסום בממלכה ייחודית, שבה בכל שעל וצעד ממתינה הזדמנות לצלול אל עולמות מיוחדים, עם ריחות, צבעים ויצורים קסומים.
גם היום שבוע הספר מהווה נקודת מפגש ייחודית, בין גילאים, תרבויות, יצירות והזדמנויות. המיקומים משתנים, התפאורה גם כן, אבל המהות, זו המאפשרת בריאת עולמות באמצעות המילים המתעוררות לתחייה, תמשיך להוות תמיד הזדמנות אישית ייחודית ובלתי אמצעית להרחבת הדעת באמצעות סקרנות, יצירה ויצירתיות".

חפצי זוהר בשבוע הספר ברחבת יד לבנים. צילום: עיריית באר־שבע

נפגשים בסימטה ושומעים את החיפושיות. יורם אביסרור, בעלים וסמנכ"ל שיווק של חברת הבנייה 'אביסרור משה ובניו', תושב באר שבע:
"אני מתגעגע לימי הנעורים מלפני 30 שנה ויותר, כשהיינו מתקבצים כל החבר'ה בעיקר בסופי שבוע בבר־מועדון 'הסימטה' בעיר העתיקה בבאר שבע. היינו אז בני 18-17 וכשרצינו להיפגש תמיד קבענו לעשות זאת בבר - מועדון 'הסימטה', שם היינו מבלים עד שעות מאוחרות. בזמנו זה היה מקום נחשב מאוד בעיר, עוד הרבה לפני שצצו כאן ברים ומועדונים כמו פטריות אחרי הגשם. היתה אז אווירה שונה מהיום. אני זוכר ומתגעגע למופעים שהיו אז ב'הסימטה', מופעים של שירי שנות ה־60 וה־70. היינו אז פריקים של 'החיפושיות' (הביטלס) ושל קליף ריצ'רד ושל אלביס פרסלי. כן, יש געגועים לאותם ימים".

יורם אביסרור עם אחיו בבילוי. געגועים לאותם ימים. צילום פרטי

בייגלה עם גזוז בקיוסק. רב נגד בכיר (בדימוס) חיים דידי (63), מוותיקי חוקרי המשטרה, תושב באר שבע:
"ברור שאני מתגעגע לימים של פעם, לאווירה המיוחדת של באר שבע. נכון שהעיר התפתחה עם השנים ועדיין שומרת על הייחודיות שלה, אבל כל הזמן יש געגועים לימים של אז. כשהגעתי לבאר־שבע לפני כ־40 שנה לא היו אז מסעדות כמו היום. היו אז קיוסקים שכונתיים קטנים, בהם היינו אוכלים בייגלה ושותים גזוז. זה הספיק לנו".

"כולם אז הכירו את כולם. היתה אז תמימות שאין היום. היה אז קשר אישי בין שוטר לאזרח. במקרים של סכסוכים משפחתיים היינו באים לשטח ופותרים את הסכסוכים בו במקום ומביאים לשלום בית מבלי שהוגשו תלונות במשטרה או הליכה לבית המשפט. אפשר היום רק להתגעגע לימים ההם, של תמימות וקשר אישי חם. המון געגועים למאכלים ולשתייה מלפני 40 שנה. תמיד אכלנו בורקס אצל אומי שהקונדיטוריה שלו קרובה למשרדי הבילוש והחקירות, שם ביליתי עשרות שנים".

חיים דידי עם אומי. תמימות וקשר אישי חם. צילום פרטי

בנעליים של אבא. יהודה אלוש, פעיל חברתי מבאר שבע:
"אני מתגעגע לטיולים שלי עם אבא שלי ויקטור זכרונו לברכה. אהבתי ללכת איתו לכל מקום, גם כשהוא הלך לעבודה או לפגישה עם חברים. ההליכה הזו שלי איתו לכל מקום עשתה אותי ממשיך דרכו במובנים רבים, אבל לא הצלחתי להיכנס לנעליו הגדולות. להיות עם אבא שלי זה היה כיף אדיר. כיף רוחני ומוסרי וגם כייפים חומריים ומרגשים".

יהודה אלוש (שני מימין) מציץ מהצד עם אביו (לידו) במפגש עם ותיקי באר שבע. צילום פרטי

יד ביד עם סבא במשעולי רינגלבלום 73. דדי אלופר, מנכ"ל "הבית למחול" בבאר שבע:
"אני מתגעגע מאוד לסבא שלי, דוד אלופר, שנולד במרוקו ועלה לארץ בגיל מאוחר מאוד, 75. חיפשו אותו הרבה שנים במרוקו עד שמצאו אותו ואני קרוי על שמו. הכי אני מתגעגע לימים בהם גרנו ברינגלבלום עם צביקה פרוכטר (הדר), אילנה מן (אוחנה), ועוד חברים, ולשכונה היה ריח, טעם וצבע".

"כל שישי בסוף הארוחה הייתי מלווה את סבא שלי אל הבית שלו ברגל, משהו כמו חצי שעה, כיוון שהוא לא ראה טוב. הוא נהג לדבר איתי בערבית מרוקאית שלא ממש הבנתי. כשהיינו מגיעים לביתו הוא נהג להראות לי ציורים שהוא צייר. הוא היה צייר מדהים. אמנם כילד לא הבנתי את הציורים שלו, וזה מה שמדהים, שהם חוזרים אליי כל הזמן. סבא שלי היה ספורטאי ומתאגרף, שם המשפחה המקורי שלנו היה 'אל עופר' שעוברת לאלופר. במקור המשמעות היא עופר קל רגליים, משהו שמלווה אותי בעולם המחול, ואת ילדיי כרגע בעולם הכדורגל".

דדי אלופר. הנוסטלגיה מתחילה בשכונה. צילום פרטי

"הגעגועים לשעות עם סבא שלי גדולים, הסיפורים שסיפר לי, החיים שלו כספר וכסגן אלוף צפון אפריקה באיגרוף. המתאגרף המפורסם מרסל סרדן הצרפתי שזכה באליפות העולם באיגרוף במשקל בינוני היה חבר טוב של סבא שלי ונהג גם להסתפר אצלו. אז רגעי הנוסטלגיה מתחילים ברינגלבלום 73 עם החברים של פעם מהשכונה, ניבי אוחנה, אבנר ישראל, גיורא מוסטקי, ועוד. שם בכל שישי במשך שנים עשיתי את הדרך בלילה הלוך ושוב עם סבא, ניהלנו שיחות שלמות כל אחד בשפה שלו. שמעתי ממנו את הסיפורים על אבא שלו שהיה שר הבקר במרוקו. אז זו השכונה שחיברה אותי לסבא ובכל פעם משהו בפאזל החיים נחשף, וכנראה הדרך עוד ארוכה".

סבו של דדי אלופר, דוד אלופר ז"ל. געגועים לשעות ביחד. צילום פרטי

עולם מלא דמיון. חברת מועצת עיריית באר שבע, יסמין סקס־פרידמן:
"גדלתי בשכונה ה', במשעולים מעל הגשר, אנחנו, לדעתי היינו דור בר מזל. הדור שלפנינו נאלץ להתמודד עם קשיי הקליטה, שפה ומחסור, ואנחנו ילידי שנות ה־70 נולדנו לתוך מציאות שלא היה בה הרבה, אבל היה בה הכל. שעה אחת של שידור טלוויזיה ביום שמיועדת לילדים, ובכל שאר השעות היינו בחוץ, משתמשים בדמיון שלנו, מכירים באמת אחד את השני, מאלתרים, ממציאים ומעסיקים עצמנו שעות רבות".

"שבועות לפני יום העצמאות היינו אוספים כמה שקלים מכל משפחה במשעול, אני גרתי במשעול שנונית, היינו קונים ניירות קרפ, ניירות צבעוניים, צלופן ודבק, וכל אחר הצהריים מתכנסים באחד הבתים ומכינים קישוטים ליום העצמאות, שעות על גבי שעות, עיגול בתוך עיגול, שומרים בקרטונים שלאט לאט נערמו וחיכו ליום הגדול. איזו התרגשות אחזה בנו בתום יום הלימודים, סולמות הוצאו החוצה, והמבוגרים הגיעו לעזור, כל המשעול הפך צבעוני ומקושט ואנחנו חבורת ילדים גאה מביטים בפלא".

"אבל כולנו היינו מחכים ליום שלישי, אז נערכה הרקדה המונית של ריקודי עם ברחוב חוגלה ברחבה. משפחות שלמות היו מגיעות עם הילדים לשעתיים של ריקודים, פטפוטים וחברותא. עד היום כשאני משוחחת עם חברי הילדות שלי, אנחנו נזכרים בערגה, ומבינים שלילדים שלנו אולי יש היום הרבה יותר חומר, אבל פחות מדי דמיון".

יסמין סקס־פרידמן (מימין) עם אחותה. מציאות אחרת. צילום פרטי

הכדור הוא הכל. מנכ"ל תיאטרון באר שבע, אורן אהרוני:
"השנה היא 1984, לפני כ־34 שנים, ואני משחק בקבוצת הנערים של הפועל באר־שבע. בשנה הזו אנו זוכים בניצוחו של המאמן ניסים סספורטס בגביע המדינה. אני מתגעגע ומתרפק בנוסטלגיה לזיכרונות של הקבוצה, האימונים, החברים (שחלקם מצויים בקשר עד היום), הנסיעות למשחקים בכל שבת וההווי שהיה קיים במועדון".

"מאז ועד היום צמחו והתפתחו שחקני הקבוצה, איש איש בכיוון שלו, וחלקם אף מצויים בעמדות ניהול ותפקידי מפתח משפיעים בעסקים או במישור הציבורי בעיר באר שבע. אני ורוביק היינו ונותרנו מאז ועד היום חברים מאוד טובים, כמו גם עם כל יתר חברי הקבוצה, אם כי החברות עם רוביק נותרה ואף התחזקה ברבות השנים. רוביק היה הקשר המרכזי, 'עושה המשחק' של הקבוצה, ושימש בתקופה מסוימת גם כקפטן. אני שיחקתי בתפקידים במערך ההגנתי של הקבוצה כבלם או כמגן".

ראש העירייה, רוביק דנילוביץ' (כורע שלישי משמאל) ואורן אהרוני (כורע שני מימין)  צילום: פרטי

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה. מנכ"ל המכללה הטכנולוגית באר שבע, דב תמיר:
"הגעתי בן 15 עם הוריי ואחותי לבאר שבע בשנת 1961 לדירה של עמידר, לשכונה ד', בנין 362/5 ללא ציון רחוב, שכונת עולים, קיבוץ גלויות, של יוצאי צפון אפריקה ומזרח אירופה. אנשי עמל מתפרנסים בכבוד מכל עבודה. רחובות נקיים ומרכז גילת מטופח עם מסעדת 'פפה מישל', קונדיטוריה ברמה בשם בוני, מכולת שכונתית, האחד של דוד והשני של סוניה, קונים כמובן בהקפה הרבה לחם ומרגרינה, ההורים עובדים שניהם מהבוקר עד הערב, ובהמשך מצטרפת סבתא לדירה הקטנה".

"בימים ההם התיכון החילוני היחיד בעיר הוא תיכון מקיף א', באמצעותו נוצרו חברויות ראשונות אשר כללו הליכה משותפת רגלית מהשכונה לבית הספר וחזרה, לא היו בנמצא הורים בעלי רכב שיסיעו כמו היום. לאחר שנתיים, קנו לי אופניים משומשות. התגאתי בהם כאילו היה לי מרצדס. בדרכי לתיכון, בשכונה ב' פגשתי תלמידה מהשכבה, חיה, אשר לאחר מספר שנות חברות הגענו לחופה".

דב תמיר יחד עם אשתו חיה. הכיר אותה בדרך לתיכון. צילום פרטי

"בימי שישי רקדנו בבתים פרטיים לצלילי השירים דאז, אשר מנוגנים בשבתות ברדיו עד היום על ידי דן כנר. סחבנו פטיפון ותקליטים ענקיים, ועשינו רושם על הבנות על ידי עישון סיגריות ומדי פעם כוסית קוניאק 777. כמו רבים נסחפתי בחיידק ממגנט של בן יעקב אשר ניהל ליגת כדורגל לנוער. בזכותו האהבה לכדורגל מלווה אותי עד היום. היו ימים".

דב תמיר עם אשתו חיה. הכיר אותה בדרך לתיכון. צילום פרטי

דב תמיר כיום. צילום: מכללה טכנולוגית באר־שבע