כשגלעד כליפא מכניס אותנו לאולם בו הוא פועל ויוצר במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, אתה תוהה לרגע אם לא נכנסת בטעות לאיזה אולפן חזרות של איזה הרכב מוזיקלי.

גלעד כליפא. "התיאטרון היה המפלט שלי מהדיסלקציה". צילום: הרצל יוסף

למעשה, המקום נראה כמו חדר מוזיקה לכל דבר. תופים, קונטרבס, פסנתר, מספר גיטרות ומערכת הגברה, מעניקים לך תחושה שונה לחלוטין מזו שמקובל לחשוב עליה כשאתה נכנס בשערי בית החולים הפסיכיאטרי בו מאושפזים ומטופלים חולים הסובלים ממחלות נפש.

על אחד הקירות באולם מתנוססת אימרתו של השחקן והבמאי המיתולוגי צ'רלי צ'פלין, "יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז", וגלעד כליפא, כדבריו, מבקש מדי יום להעלות חיוך על פניהם של כל אותם המאושפזים כאן בשעותיהם היותר קשות.

כליפא (29), תושב באר שבע, נשוי טרי מזה שלושה חודשים, מנחה תיאטרון ומוזיקה, מנסה לצאת מהקופסה ולטפל בפגועי הנפש בדרכים לא שגרתיות באמצעות האומנות. בעוד שהמטופלים כאן זוכים לטיפול תרופתי במחלותיהם, כליפא הוא זה שמבקש להוציאם מהמחלקות הסגורות לעולם השפוי יותר, כהגדרתו, ולהעניק להם ארגז כלים לקראת צאתם למרחב הפתוח.

מחזאי צעיר
כליפא נולד וגדל בבאר שבע. את ילדותו ונעוריו הוא עשה בשכונת נאות לון. בילדותו הוא שיחק בהפועל באר שבע. את לימודיו היסודיים הוא עשה בבית הספר 'נאות לון' ואת לימודיו התיכוניים בבית הספר 'רגר'.

במושגים של לפני שני עשורים, כליפא יכול היה להיחשב כ'ילד פלא' כאשר בהיותו בן 13 הוא הלך לאודישן הראשון בתחום הבמה, התמכר לאומנות הבמה, תיאטרון ומוזיקה כשברזומה שלו הוא רושם אז השתתפות בלא פחות מ־22 מחזות זמר והצגות במסגרות פרטיות. אודישן רדף אודישן, ובגיל 16 הוא כבר כותב, מביים ומפיק מחזה שעלילתו נסבה אודות נערה שחוותה התעללות מינית בתוך משפחתה ועל נער שהחליט לצאת מהארון.

"ידידה שלי סיפרה לי על מקרה התעללות שחוותה בתוך המשפחה", מספר כליפא, "וחבר שלי סיפר לי על יציאתו מהארון. זה קרה כשהייתי בן 16. חשבתי איך אני שם את הסיפור שלהם במרכז. התחלתי לכתוב את המחזה הראשון שלי. היתה לי אז תעוזה ואפילו חוצפה לפנות לתיאטרון באר שבע ולמרכז הצעירים בעיר כדי שיעלו את המחזה שלי ונדחיתי בגלל גילי הצעיר למרות שזכיתי לשבחים על הטקסטים".

כליפא לא מרים ידיים. לאחר שנדחה על ידי הגופים הממוסדים, הוא החליט להעלות את מחזה הבכורה שלו ,"קצת אחר מאחרים", בכוחות עצמו. את צוות השחקנים הוא בחר בעצמו, את החזרות הוא עשה בגינה שבחצר בית הוריו, וכבר רתם לפרויקט שלו ספונסרים וגורמים שונים שיממנו את הפקת המחזה.

הנחישות שלו השתלמה בסופו של דבר, כשההצגה שלו נרכשה על ידי מספר מנהלות בתי ספר בבאר שבע. את ההכנסות מההצגה תרם אז כליפא הצעיר לטובת בית הספר "מגן" בעיר, בו מתחנכים ילדים במערכת החינוך המיוחד.

לאור הצלחת מחזה הבכורה כתב כליפא שני מחזות נוספים, "אהבה עיוורת" ו"סטייה מהנתיב" והוא כולו בן 17, תלמיד תיכון ששוקד על לימודיו לקראת בחינות הבגרות. שני המחזות הללו זכו לעידוד תיאטרון באר שבע ועלו על בימת מרכז הצעירים בעיר במסגרת "תרבות יום א'" לחיילים ובמסגרת "סל תרבות" של משרד החינוך לתלמידי בתי הספר.

"זו דרך שאני הולך איתה כבר שנים", מציין כליפא, "לשים את השוליים במרכז. אני הולך בדרך הזו בתת מודע".

גלעד כליפא. ילד פלא שבגיל 16 כתב את המחזה הראשון שלו. צילום: הרצל יוסף

כמו מחלת נפש
אתה לא מספיק להתאושש מהעובדה שנער בן 16 כותב, מביים ומפיק מחזה, והתמיהה רק גוברת כשמתברר לך שכליפא אובחן עוד בהיותו בכיתה ג' כילד דיסלקטי ובעל הפרעות קשב וריכוז.

"עד כיתה ו' לא קראתי טקסטים כתובים", הוא מספר, "אבל היה לי זיכרון טוב. לקחתי את כל העניין הזה של דיסלקציה והפרעות קשב וריכוז לתוך התיאטרון. כשאני כותב משהו, אני כבר רואה בעיני רוחי איך זה ייראה על הבמה. התיאטרון היה המפלט שלי מהדיסלקציה. הדיסלקציה והפרעות קשב וריכוז מלווים אותי עד היום. זה לא חולף, אתה צריך לדעת איך להתמודד עם זה. זה כמו מחלת נפש. פעם זה מתפרץ, פעם זה נרגע. זה לכל החיים".

לעיסוקו עם חולי הנפש עוד נגיע בהמשך. בינתיים כליפא מתגייס לחיל האוויר, משרת שנה בתפקיד קרבי, נפצע והופך להיות במאי של להקה צבאית במסגרת חיל האוויר.

בעקבות הצעה מטעם הסוכנות היהודית, לאחר שחרורו מהצבא, יוצא כליפא לארצות הברית כדי להדריך בני נוער יהודים במחנה קיץ בניו יורק למשך שלושה חודשים. "אין לי מושג עד היום מי המליץ עליי", הוא מודה, "לא ידעתי אנגלית, גם לא למדתי תיאטרון ומוזיקה. הכל לימוד עצמי. זה כנראה מה שתרם לי. עשיתי מה שעשיתי מנקודת מבטו של נער בן 17-16. עשיתי הצגות שהתאימו לבני גילי. זה סוד ההצלחה".

התיאטרון, מציין כליפא, סייע לו להתגבר על קשיי השפה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לאחר חודשיים בארצות הברית, הוא זוכה להצעה מחברה אמריקאית המתמחה בתרבות הפנאי של בני הנוער היהודים בארצות הברית ("משהו דומה ל'כיוונים' בבאר שבע", הוא אומר בחיוך) להישאר בארצות הברית ולהיות מנהלה האומנותי של החברה למשך שנים.

ארבע שנים פעל כליפא בארצות הברית והדריך בני נוער שנפלו לסמים ודרך התיאטרון, הוא הצליח לשקם אותם.  "הציעו לי להישאר בארצות הברית לתמיד", מספר כליפא, "אך אני החלטתי שמקומי בישראל. הייתי אז בצומת דרכים בחיים שלי איפה אני רוצה לחיות את חיי וחזרתי לארץ".

בניו יורק עם בני נוער. "החלטתי לחזור לארץ". צילום:  KBY, ניו־יורק

"התיאטרון הציל אותי"
פעילותו של כליפא במסגרת המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע היא מתוך ראייתו לשלב את התיאטרון עם הקהילה. כסוג של הכנה בטרם הגיע לעבוד ולטפל במאושפזים הסובלים ממחלות נפש שונות, הספיק כליפא להדריך בכפר הנוער 'מנוף' בצפון, בו מתחנכים בני נוער בסיכון, ובכלא 'חרמון' בצפון, בו הדריך אסירים. בין לבין הוא גם סיים בהצטיינות את לימודיו במכללת הגליל המערבי בתחום תיאטרון חינוכי קהילתי.

כשכליפא נזכר בתקופה בו הדריך אסירים, הוא חוזר ומדגיש, כי "אלמלא התיאטרון הייתי מזמן בכלא, לא כמדריך אלא כאסיר. יש לי המון חברי ילדות מהשכונה שהיום אתה יכול לדבר איתם רק דרך הסורגים. חלקם של החבר'ה האלה יושבים היום בכלא".

"מבחינתי, העיסוק בתיאטרון הציל אותי מהפשע, מהידרדרות לסמים ואלכוהול. זה שם אותי במקום בו יכולתי להוציא את האגרסיה שלי. כולם חשבו בשעתו שאני ילד מופרע, לא הבינו מה זו דיסלקציה. את כל התיסכול שלי הוצאתי בדמויות שגילמתי על הבמה".

"לכל אדם יש המון דמויות שהוא פוגש בחייו. העיקרון שלנו להצליח זה להיות בימאים טובים, לביים את הדמויות שבתוכנו לכל מיני סיטואציות בחיים. הרי כל העולם הוא במה".

לפני כשנה הגיע כליפא חזרה לבאר שבע ונחת במרכז לבריאות הנפש בעיר. לא קלה היתה נחיתתו של כליפא. "המטופלים כאן הביאו לתודעה שלי שבעצם עד שהגעתי לכאן טיפלתי גם בנפגעים וגם במי שפגע בהם", מטעים כליפא, "הם שמו אותי בסוג של קונפליקט רציני בחיים שלי, איך אני יכול לעבוד משני עברי המתרס".

באמת, איך צולחים את הקונפליקט הזה?
"גם כשמדובר בנפגעים וגם כשמדובר בפוגעים, במקרה שלי היו אלה אסירים, אתה שם את הסיפור האישי שלהם במרכז. זה מאוד משמעותי כדי ליצור עימם איזה שהוא שיח".

איך מטפלים בפגועי נפש באמצעות תיאטרון ומוזיקה?
"המוזיקה מבחינתי היא סוג של מכונת זמן, מכונת רגש. המוזיקה מלווה את הבן אדם בכל שלב מחייו. ברגע שאני משמיע למטופל את המוזיקה, זה מחזיר אותו לשלב כלשהו בחייו, וכך אפשר לדלות ממנו כמה שיותר מידע עליו ולטפל בבעיה שלו".

נכנסים לדמות
זה נשמע אולי משהו דמיוני, אבל כליפא מצליח לקיים פרויקט תיאטרלי עם פגועי דמנציה, קרי כאלה הסובלים מאובדן הזיכרון ומירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי קצת בעייתי לגבי מי שאמורים לזכור טקסטים אם ברצונם לעלות על הבמה ולפצוח במונולוגים או דיאלוגים.

"אף אחד לא האמין בפרויקט הזה", אומר כליפא, "זה הרי לא מתיישב ביחד. אנחנו משלבים תיאטרון ומוזיקה. מוצאים באמצעות שיחות ותרגילים את הנקודה דרכה אנחנו נוגעים בסיפור של המטופל. למשל, אם אני משמיע למטופל מוזיקה של השנסון הצרפתי מלפני 50 שנה, הוא נזכר באותה תקופה ומשחרר לי מונולוג שאני עצמי לא הייתי יכול לכתוב טוב ממנו".

בכל זאת, לא מדובר בהפקה רגילה. הרי גם שחקנים מנוסים ומקצועיים לא תמיד זוכרים טקסטים ונזקקים ללחשנים?
"אנחנו נוקטים בשיטת האימפרוביזציה כדרך חיים. ברגע שאנחנו יודעים מהי נקודת הבסיס בסיפורו של המטופל, שזה מרכז ההצגה, המונולוג או הדיאלוג כבר יוצאים. יש גם וידאו ארט שיוצר את הקישורים בין השחקנים, ואנחנו מגיעים להצגה שלמה שלא צריך לזכור בה שום טקסט".

כליפא עובד גם עם מטופלים הסובלים מפוסט טראומה. "עם מטופלים כאלה", הוא מדגיש, "אתה צריך יותר לדבר. ברגע שזורקים פצצה אסור לך לעצור באמצע, כי אחרת הפצצה ממשיכה לתקתק כל היום. אני זורק להם רעיון והם שופכים בפניי את סיפורם".

"לכל אחד מהם יש דמויות רבות בגוף. אנחנו צריכים להיות בימאים טובים לעצמנו. מאז ילדותנו אנחנו מחקים דמויות שונות, אם זה האבא, הסבא, הדוד או כל דמות אחרת. אני בא ומנכיח אצל המטופל שיזהה את הדמויות שבו. לכל אחד יש את הדמויות האלה. התפקיד שלי הוא להוציא מהמטופל את הדמויות שחבויות בו".

אין פה סוג של צביעות, לבישת מסכה, להפוך את המטופל למי שהוא לא?
"בכלל לא. זה שאתה עצבני, זה לא אומר שאתה צבוע. זה חלק מהדמות שלך. זה שאתה עצוב או מדוכא, זה גם חלק מהדמות שלך".

גלעד כליפא. "אני זורק להם רעיון והם שופכים בפניי את סיפורם". צילום: הרצל יוסף

אף אחד לא חסין
כולם הם מטופליו. מאושפזים במחלקה הסגורה, מטופלים במחלקה הפתוחה, צעירים ומבוגרים, נפגעי פוסט טראומה, אסירים, גברים אלימים, פגועי נפש. כליפא משתדל להקל על מצבם.

"כל אחד שחקן בנשמתו", מציין כליפא, "לא צריך לסיים בית ספר למשחק כדי להיות שחקן. גם כאן, במקום לא פשוט ולא קל, המטופל הופך לשחקן שמספר את סיפורו האישי כחלק מהטיפול בבעייתו. כך גם בתחום המוזיקלי כשמטופל מאזין לשיר או מנגינה שמזכירים לו פרק משמעותי בחייו".

"לכולנו יש מחלת נפש. השאלה רק מתי היא תתפרץ. למדתי את זה על עצמי במהלך השנה האחרונה בה אני עובד כאן. זה ליווה אותי אפילו בחלומות. זה יכול לקרות לכל אחד. יש מאושפזים שלא היית מאמין שהם בחיי היום יום מנהלי חברות ומפעלים, קצינים בכירים, עורכי דין, טייסים. זה יכול לקרות לכל בן אדם בגלל אירוע כזה או אחר שהם חוו. זה מפחיד אותי".

יש לך איזה שהוא חלום?
"המטרה שלנו היא לאפשר למטופלים להתמודד עם דברים שלא יכלו להתמודד קודם לכן. אני נותן להם ארגז כלים להמשך הדרך. החלום שלי הוא להחדיר למטופלים את האהבה והתשוקה לתיאטרון ומוזיקה לכל החיים ולהוציא אותם לעולם שפוי".

"גלעד", מציינת דניאלה פרץ, מנהלת מערך פעילות ותעסוקה במחלקה לריפוי בעיסוק במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, "הוא מולטי טאלנט בתחומו. הוא נוגע בלבבם של האנשים באמצעות המוזיקה והתיאטרון".

"יש לו את היכולות להסתכל למטופל בעיניים ולהציף דברים הקשורים באדם עצמו. הוא נוכח בשביל המטופלים. להביא קבוצת אנשים דימנטיים לידי ביטוי, זה מעניק להם רגעים של נחת".

"הטיפול הזה נותן למטופלים משמעות. המוזיקה והתיאטרון הם כלי ביטוי בהם אנו משתמשים על מנת לעודד את רוח האדם, להסיח את דעתו מהמחלה ולהציף דברים חיוביים. אם רוח האדם נופלת, אז קשה מאוד להחלים. אנחנו הולכים בכיוון של שיקום והחלמה של המטופל כשהאדם במרכז, על מנת שהמחלה לא תשתלט עליו. מתוך החושך הזה בו הוא נמצא, אנחנו מציפים את הדברים החזקים שבאדם ונותנים לו תקווה. המטרה שלנו היא לספק משמעות לערך האדם".