את הרגע בו צילצל הטלפון בביתו בערבו של יום לפני כחמישה חודשים, לא ישכח נסים כהן (79), תושב מושב שובה הסמוך לנתיבות, עוד זמן רב. מבחינתו, כמי שסבל מבעיות רפואית בכליותיו כ־38 שנים, מאז התגלו אצלו אבנים בכליות ועבר שנים ארוכות של טיפולי דיאליזה, זו היתה בשורת חייו.

נסים כהן ומיכאל אפנג'ר. חיים חדשים. צילום: הרצל יוסף

שעות אחדות קודם לכן הוא סיים טיפול דיאליזה שגרתי וחזר לביתו כדי לנוח. בחלומות הכי ורודים הוא לא ציפה כי יזכה לשיחת הטלפון הכל כך משמעותית בחייו. "אין לי ספק", הוא סיפר השבוע, "שלצלצול הטלפון ההוא חיכיתי זמן רב. מאז השתנו חיי. ניתנו לי חיים חדשים. יצאתי מבית החולים אדם חדש ומאושר. הרופאים ב'סורוקה' עשו כאן עבודת קודש".

השבוע הגיע כהן, חקלאי ותיק עם רזומה של 60 שנות חקלאות, נשוי, אב לשלושה ילדים וסבא ל־11 נכדים, לביקור במחלקה הנפרולוגית ב'סורוקה'. הפעם, לשם שינוי בהשוואה לפעמים הקודמות, לא היה מדובר בעוד טיפול דיאליזה, אלא כדי להודות לצוות הרופאים והאחיות במחלקה, שכדברי כהן "החיים שלי היו בידיהם באותם ימים. הם החזירו לי את החיים".

חיים חדשים
"משנת 1980", הוא מספר, "כשגילו אצלי אבנים בכליות, התחיל כל הסיפור. אחר כך מצאו אצלי ציסטות, ומאז, כמעט ארבעה עשורים, אני מטופל במחלקה הנפרולוגית. כל השנים סבלתי מהבעיה הרפואית הזו. בעיות במתן שתן, כאבים, חולשה, הרגשה רעה, עד אשר התחלתי לפני ארבע שנים בטיפולי דיאליזה. כל אותן שנים עלתה על הפרק האפשרות להשתלת כליה, ולפני כחמישה חודשים אלוהים העניק לי הזדמנות שאעבור השתלה".

מה עובר לך בראש כשעולה האפשרות הזו?
"לא היו אז במצבי הרבה ברירות. או להמשיך בדיאליזה או שישתילו לי כליה. הלכתי על השתלת כליה. סמכתי על הרופאים שהציעו לי לעבור את זה".

לא היו לבטים או חששות לקראת ההשתלה?
"לא היתה לי התלבטות בנושא הזה. במשפחה שלי ידעו שאני נחוש לבצע את ההשתלה ברגע שתהיה ההזדמנות לכך. קיבלתי מהמשפחה רוח גבית לכך".

ההשתלה עצמה התבצעה ב'סורוקה' במחצית חודש אפריל האחרון. תוך כמה שעות יצא כהן מחדר הניתוח עם כליה שנתרמה מתורם שהוא אנונימי לגביו. כהן יודע רק כי אותו תורם הלך לעולמו ולאחר מותו תרמה משפחתו את כלייתו.

יש קשר עם משפחתו של התורם, כוונה להיפגש עימה?
"אין לי כלל קשר עם משפחתו של התורם. עוד לא חשבתי על פגישה עם בני משפחתו של התורם המנוח. נכון שבזכות אותה תרומה ניתנו לי חיים חדשים, אך אני לא יודע איך משפחתו תגיב להצעה כזו של מפגש בינינו. עוד הכל טרי".

עד לאותה השתלה סדר יומו של כהן היה מוכתב בעיקר סביב טיפולי הדיאליזה שעבר במשך שנים. מדי שבוע היה כהן מגיע לטיפולים במחלקה הנפרולוגית, נתון במעקב, נוטל תרופות בקביעות, עובר בדיקות שונות. במהלך שלושת החודשים שלאחר ההשתלה הוא חש שלא בטוב, ורק בחודש האחרון, הוא מציין, חל שיפור במצבו הרפואי והוא מרגיש שהוא חוזר לעצמו.

"עכשיו אני מרגיש טוב", הוא מעיד על עצמו, "כבר אין לי סחרחורות, אין לי קשיי הליכה כמו בעבר. אמנם עוד לא חזרתי לעבודה במשק החקלאי, אבל מסתדרים. אני מקווה לשוב בקרוב לעבודה. ברוך השם, טוב לי עכשיו. עצם העובדה שאני כבר לא צריך להגיע שלוש פעמים בשבוע לטיפולי דיאליזה, זה הרבה יותר טוב ונוח לי. מרגיש שאני בן אדם חדש. יש תחושה שיש לי עכשיו חיים חדשים, חיים אחרים לגמרי".

השתלה בהפתעה
חודשיים לפני כהן, חווה מיכאל אפנג'ר, תושב נתיבות, מציאות רפואית דומה. אפנג'ר (66), נשוי, אב לשלושה ילדים ואף הוא סבא ל־11 נכדים, הופתע, כמו עמיתו, למשמע צלצול הטלפון שבישר לו באותו ערב, שאותו הוא לא ישכח, שיגיע בתוך שעה לבית החולים על מנת שישתילו לו כליה. מאז, הוא מציין, השתנו חייו ללא הכר.

אפנג'ר, יליד מרוקו, מתגורר כ־40 שנה בנתיבות. במהלך השנים שימש אפנג'ר כמנהל מפעל בחברת 'רדימיקס', ובהמשך, לאחר שאובחן כסובל ממחלת כליות, הוא עסק כעצמאי בייצור רהיטי גינה מעץ מלא.

לפני כ־18 שנים אובחנה בעייתו הרפואית של אפנג'ר. האבחנה הצביעה על אי ספיקת כליות וציסטות. "האבחנה הזו", מספר אפנג'ר, "לא הצריכה טיפול מיוחד, אלא מעקב רפואי שגרתי. לפני כארבע וחצי שנים החמיר מצבי ואז נאלצתי לעבור טיפולי דיאליזה בביתי. כמובן, שההתעסקות עם הטיפולים הללו הגבילה אותי, אבל ניסיתי להמשיך בשיגרת חיי, עד שעם הזמן חשתי חולשה והתקשיתי לעבוד עבודה פיזית. בינתיים, מאז ההשתלה, עדיין לא חזרתי לעבודה".

כשאתה מתבשר על ההשתלה הצפויה, מה עובר לך בראש?
"האמת, שכל הסיפור הזה בא לי בהפתעה. לא היה לי אפילו זמן כדי לחשוש או להתלבט. נתנו לי התראה של שעה להגיע לבית החולים. לאור המציאות שאני שומע על המתנה ממושכת להשתלה, כלל לא ציפיתי שזה יגיע בהתראה כל כך קצרה".

במהלך השנים שעברת דיאליזה, עלתה על הפרק האפשרות להשתלת כליה?
"זה עלה על הפרק. היתה אפילו הצעה שאסע לחו"ל כדי לעבור את ההשתלה, אבל הרגשתי בטוח עם הדיאליזה והעדפתי לעבור את ההשתלה בבית חולים קרוב לבית, בית חולים שהרופאים גם מכירים את ההיסטוריה הרפואית שלי. לא נלחצתי, אמרתי 'כשיגיע הזמן, אעבור כאן את ההשתלה".

"לא התרגשתי"
את הערב ההוא בו הודיעו לו מבית החולים כי נמצאה כליה מתאימה להשתלה עבורו וכי עליו להתייצב במהירות האפשרית, הוא זוכר כאילו היה זה רק אתמול.

"לאחר שיחת הטלפון ההיא", הוא נזכר, "המשפחה שלי נלחצה. אני לא התרגשתי במיוחד. התארגנתי ואפילו נהגתי לבד ברכב שלי לבית החולים ואמרתי לאשתי שתגיע מאוחר יותר. באתי לבד לבית החולים. הרופאים לא הבינו את הסיטואציה הזו, אבל אני כבר הייתי בתת ההכרה שלי מוכן להשתלה".

לא ליוו אותך חששות לקראת ההשתלה?
"תמיד יש חשש טבעי כמו שיש חשש של לפני ניתוח. ידעתי לקראת מה אני הולך. יש לי שלושה אחים שהם מושתלי כליה. זו בעיה גנטית אצלנו במשפחה. שלושתם עברו בעבר השתלת כליה".

גם לגבי זהותו של תורם הכליה במקרה הזה קיימת עמימות מסוימת. אפנג'ר יודע כי הכליה שהושתלה בגופו נתרמה על ידי משפחתה של אשה מבוגרת, שנפטרה לאחר שנחבלה קשות בעת שנפלה בביתה. "ניסינו", הוא מספר, "ליצור קשר עם משפחתה של התורמת, אך בינתיים זה לא הבשיל לכדי פגישה איתם".

איך נראים החיים שאחרי?
"בהתחשב בטיפולי הדיאליזה שעברתי בשנים האחרונות, לא סבלתי יותר מדי. אני מכיר מטופלי דיאליזה שסבלו יותר. ההרגשה עכשיו היא, כמובן, של אדם יותר משוחרר. הרגשה נפלאה שלא צריך יותר להתחבר למכונת הדיאליזה ואתה כבר לא מוגבל בהתנהלותך. אני כבר מתחיל עכשיו לחפש עבודה חדשה. מנסה לחזור לשגרה. אני חולם להישאר בריא. זה הכי חשוב. העיקר זו הבריאות, השאר כבר יבוא לבד".

530 מטופלי דיאליזה
המפגש עם הצוות הרפואי שעמד מאחורי השתלות הכליה של נסים כהן ומיכאל אפנג'ר הוא מרגש, וכי אפשר אחרת? החיבוקים ההדדיים והשבחים שמרעיפים השניים על הרופאים הם מקצת מהתודה הגדולה שכהן ואפנג'ר חבים לרופאיהם.

כהן ואפנג'ר עם הצוות בבית החולים. "העדפנו את סורוקה". צילום: הרצל יוסף

לדברי מנהל שירות ההשתלות במחלקה הנפרולוגית בבית החולים סורוקה, ד"ר בוריס רוגצ'וב, "מדובר אמנם בשני מקרים של מטופלים שגרתיים, אך לגביהם זה עולם ומלואו. ברגע שהגיעו כליות מתאימות להשתלה, התקשרנו לשניהם בהתראה קצרה כדי לבשר להם את הבשורה לה הם חיכו. אני שמח שהם חזרו לעצמם אחרי הטיפול שעברו ואני מקווה שהם מרוצים מזה".

פרופ' יוסף חביב, מנהל המחלקה הנפרולוגית בסורוקה, מציין כי "שני סיפורי ההשתלה של נסים כהן ומיכאל אפנג'ר הם סיפורי הצלחה, גם אם הם לא תוארו בצורה החריפה כפי שזה בא לידי ביטוי בטיפולי הדיאליזה. הם המעיטו מחומרת המחלה. המחלה היא קשה ביותר, אפילו יותר מאשר מחלת הסרטן. השתלת הכליה היא משמעותית ביותר באשר לאיכות החיים ותוחלת החיים של המטופל. לאחר ההשתלה משתווה מצבם של המושתלים כמעט לזה של אדם בריא".

לדברי פרופ' חביב, יש באזור הנגב 530 מטופלי דיאליזה, מתוכם כ־100 מועמדים להשתלה. חלקם רשומים להשתלה באזור המרכז, חלקם רשומים בסורוקה.

"זה מספר עצום", מציין פרופ' חביב, "זה רק קצה הקרחון, מאחר שעל כל מטופל דיאליזה אחד יש מאות חולי כליות בדרגות שונות שלא מטופלים בדיאליזה. זו מחלה מורכבת מאוד. גם תוחלת החיים של מטופלי דיאליזה קצרה יותר מזו של רוב חולי סרטן. יכול להיות שזו שבירת מיתוס, אבל זו עובדה. מעבר לזה, יש לעודד תרומת כליות והשתלות כליה כאן אצלנו. הסיסמה שלנו היא 'כליה שבאה מהנגב צריכה להישאר בנגב'. הטיפול צריך להתבצע כאן. זה הבית של המטופלים. אין סיבה שההשתלות יתבצעו הרחק מהבית".

תתרמו ותצילו חיים
ד"ר עבד אבו־גנים, רופא כירורג, מומחה בהשתלות, שנימנה על הצוות הרפואי שהשתיל כליה בגופו של נסים כהן, אומר בהתרגשות כי "מדובר כאן בסיפור הצלחה. אני שמח שנסים ומיכאל עומדים על הרגליים. אני לא יכול להסתיר את התרגשותי כשאני פוגש אותם. הם הפקידו למעשה את חייהם בידינו ואנחנו עמדנו במשימה. צלצולי הטלפון שבישרו להם על ההשתלה הצפויה היו הבשורות הטובות ביותר שהם יכלו לצפות להן".

למפגש המרגש מצטרף גם פרופ' יצחק אביטל, לא בכובעו כמנהל מרכז הסרטן החדש שנחנך באחרונה בבית החולים, כי אם בתוקף היותו מנהל מחלקה כירורגית א' וכרופא כירורג בכיר.

"אם אנחנו לא נעזור לעצמנו", הוא מציין, "כלומר, אנשי הנגב שיעזרו לאנשי הנגב, אף אחד לא יעזור לנו. אנשים צריכים להבין שתרומה מן החי זה הדבר הכי גדול שהם יכולים לעשות. אנשים מהנגב שיתרמו כליה, מובטח שאותה כליה תישאר בנגב ותושתל במטופל תושב הנגב. תרומה מן החי לא יוצאת החוצה. כך גם נוכל להעלות את כמות ההשתלות. אין דבר נפלא מזה. לא צריכים טובות מאף אחד. אנחנו יכולים לעזור לעצמנו. יכולים להרים את הנגב".

"אנחנו מרגישים אנשים חדשים", מסכמים נסים כהן ומיכאל אפנג'ר, "הציעו לנו בשעתו לעבור את ההשתלה בבתי חולים אחרים במרכז הארץ. העדפנו את סורוקה. כאן הרופאים מכירים אותנו ואת התיק הרפואי שלנו. עד כמה שאפשר להגדיר כך בית חולים, הרגשנו כאן כמו בבית. הפקדנו את החיים שלנו בידי הרופאים ואנחנו לא מצטערים על כך. לא חשבנו על שום אופציה אחרת. חוץ מזה, אנחנו גרים די קרוב זה מזה. עד עכשיו בכלל לא הכרנו. עכשיו זה קרה".