אחוות משוררות. לפני עשרות שנים כתבה המשוררת זלדה, החתומה על השיר הבלתי נשכח "לכל אדם יש שם", מכתב אישי למשוררת הוותיקה ממנה, כלת פרס ישראל בספרות ילדים, אנדה עמיר־פינקרפלד. "האם משונה יהיה אם אכתוב לך, כלידידה קרובה, מבלי להכירך ממש", כתבה אז זלדה, "הן את משוררת ואשה - אולי מותר לי. גם בליבי עמוק עמוק יש שיר".

(מימין למעלה בכיוון השעון) נדב משעלי, עידן אבישר, תמיר גינץ, ד"ר זיוה ילין, יקי ראובן ואפרת זיו-אספיס. צילומים: הרצל יוסף וצילומים פרטיים

מכתב קצר אמנם, אך בין שורותיו לא מסתירה זלדה את הערצתה למשוררת הילדים המפורסמת.

גם לגיבורי התרבות המקומיים שלנו, מי שעומדים בראש גופים אומנותיים במחוזותינו, יש גיבורי תרבות משלהם, שהיוו ומהווים להם השראה בפעילותם האומנותית. גיבורי תרבות שמעולם הם לא כתבו להם מכתב אישי והביעו אליהם את הערצתם על כך שעיצבו את חייהם ואת יצירתם,

בין אם מדובר בתחום המוזיקה, התיאטרון, המחול או הציור. לכל אחד יש את גיבור התרבות שלו, שאף פעם הוא לא כתב לו במילותיו שלו את אשר על ליבו.

הפעם זה קורה.

העיניים נשואות לברישניקוב
המנהל האמנותי וכוריאוגרף להקת המחול "קמע", תמיר גינץ, נזכר איך נשימתו נעתקה כאשר ראה את הרקדן מיכאיל ברישניקוב,  רקדן ושחקן רוסי, כוכב להקות הבלט "קירוב" ו"בולשוי" שערק בשנות ה־70 לארצות הברית, קורע את האוויר וסוחף את כל העולם כאילו היה כוכב רוק.

תמיר גינץ ומיכאיל ברישניקוב. בחר ללכת נגד הזרם. צילומים: הרצל יוסף ויובל חן

"שלום מיכאיל,
או בעצם מישה, כי ככה קוראים לך בביזנס. כשהתחלתי לרקוד בגיל 14 בחוג הג'אז שהדריכה אחותי, זה היה לגמרי במקרה. היא ביקשה ממני בזמנו להצטרף - ונדלקתי. ללמוד מחול גם היום זה ללכת נגד הזרם. במקום להיות בכדורגל, 'אחד מהחברה', אתה שונה וזוכה לקריאות גנאי מכל גברבר שבנמצא".

"ואז גיליתי אותך - מיכאיל ברישניקוב, הרקדן הרוסי שערק למערב ברעש גדול, זכה בפרסום וסחף את כל העולם בהערצה שהיתה שמורה רק לכוכבי רוק אגדתיים. צפיתי בך בטלוויזיה ונעתקה נשמתי. כשאתה קפצת, קרעת את האוויר והמראת מעלה מעבר לכל דמיון, הזריזות סיחררה והפירואטים שביצעת היו 10, 11, 12, מי סופר?"

"פתאום היה רקדן בלט גברי שכל העולם מעריץ, 'סטרייט' נחשק, כוכב בסרטי קולנוע כמו 'לילות לבנים', 'רקדנים', 'נקודת מפנה'. היה בושם 'ברישניקוב' וגם ליין אופנה ופוסטרים שלך בכל חנות פופ ארט. הענקת לגברים לגיטימציה. זה סקסי להיות רקדן בלט. קניתי את הבושם, הג'ינס והפוסטר התנוסס מעל מיטתי וחלמתי".

"היום אני כוריאוגרף ומנהל אמנותי של להקת המחול 'קמע' שייסדתי בבאר שבע לפני 15 שנים, רקדן לשעבר, מורה ומחנך של דורות של רקדנים. קריירה של חיים שלמים במחול. היצירות שלי מועלות לפני עשרות אלפי צופים בכל שנה, ואני נושא ראש בגאווה מהדרך שבחרתי בחיים. הדרך השונה, האחרת, היותר קשה, שהביאה אותי אל האושר".

"אותו הפוסטר שלך, מישה, שהיה מעל המיטה, תלוי כיום בכניסה לבית הלהקה ב'בת דור באר־שבע'. לפני כמה שנים זכיתי לראות אותך בהופעה חיה בישראל כשאתה כמעט בן 70. רקדת בציניות מופלאה דואט שלך עם וידאו שבו אתה בשיא ימי הזוהר שלך, כאילו נמעך למול תהילת העבר ועולה חזרה למציאות מחוזק ומהפנט".

"הלוואי שהרבה בנים צעירים ימצאו את האומץ לבחור במקצוע הנפלא הזה שמבטיח נעורי נצח ומיצוי של ההבעה העצמית כדרך חיים ללא מסיכות. כי אין אמנות נפלאה מהמחול, הטהור שבין האמנויות, זו המביעה את האדם דרך הגוף עצמו וחובקת בנשמתה תשוקה אמיתית".

שיר וגעגוע
מנכ"לית תיאטרון הפרינג', אפרת זיו־אספיס, מורידה את הכובע בפני יוסי בנאי, שחקן קולנוע ותיאטרון, פזמונאי וחתן פרס ישראל, שידע לחבר קצוות בתרבות הישראלית, בין השכבה האינטלקטואלית לאנשי השוק.

אפרת זיו-אספיס ויוסי בנאי. "הקול הפנימי של סיפורי הילדות בירושלים". צילומים: הרצל יוסף וצביקה טישלר

"יוסי היקר,
גיבור תרבות מבטא רוח תקופה. הוא נבחן בהשפעותיו על הסביבה. מעטים האמנים שהצליחו לחבר קצוות בתרבות הישראלית במיומנות. מי שבעיניי הוא גיבור התרבות שלי הוא אתה".

"בין שאנסונים לבין סוריאליזם, בין כתיבת מערכונים ל'גשש החיוור', לבין זכייה בפרס השחקן הטוב ביותר בתיאטרון, כזה אתה. אתה הקול הפנימי של סיפורי הילדות בירושלים וכך בדיוק נעשה החיבור בינך לביני".

"נולדתי וגדלתי בבאר שבע, אך הוריי גדלו בירושלים. ירושלים היתה מבחינתי בית שני. ביקור בכל שבת בביתם של סבי וסבתי זכרם לברכה ובביתם של דודתי ודודי האהובים, שייבדלו לחיים ארוכים. שם, בירושלים עם הריח של העיר הקסומה הזו והנופים המדהימים, הייתי קמה בשבת, מקשיבה יחד עם סבי למערכונים של 'הגשש', ובכל פעם מתרגשת מחדש. על אף שידעתי בעל פה כל מילה, אהבתי להקשיב שוב ושוב כאילו היתה זו הפעם הראשונה".

"מעניין איך בגיל צעיר דברים נוגעים בך. בתור ילדה זכיתי להתרגש מהשירים שלך. אני אשה מאוד נוסטלגית, שתמיד מסתכלת בגעגועים אל העבר. אתה, יוסי, משתמש בסיפורך האישי בשיריך כדי לספר משהו עמוק על געגועים וזיכרון.
המפגש שלי איתך הוא קודם כל מפגש עם קול. אתה רהוט וצלול ותמיד מדויק בצליל. יש בך נינוחות שעוברת למי שמקשיב לך. המרחב התרבותי הזה שיודע לקחת ללב, להתאהב עד כלות".

"יוסי בנאי, אתה עבורי גיבור תרבות ודמות דומיננטית בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי. האופן בו אתה מגיש את השירים נוגע ומרגש כל כך. בעיניי אתה חיבור מופלא בין תרבות גבוהה לפופולאריות. באהבה והערכה גדולה. תודה שאתה מלווה את פסקול חיי.
אפרת".

מחאה בין הצלילים
מנהל הקונסרבטוריון העירוני למוזיקה יקי ראובן, מנגני המנדולינה המובילים בישראל, מצדיע לזמרת הבלוז נינה סימון, זמרת בלוז ומוזיקת נשמה, מלחינה ופסנתרנית אמריקאית, שרתמה את שיריה למען המאבק לשוויון זכויות לשחורים והייתה אישה יוצרת שהפכה לסמל של מהפכה.

יקי ראובן ונינה סימון. פורצת דרך. צילומים: הרצל יוסף וצביקה טישלר

"נינה, שלום.
אני כותב לך במילים, אבל ככל שאני יותר מבין מה חשוב לי לומר לך, אני גם מגיע למסקנה שאין שפה שיכולה באמת לשקף את המסר. אולי צלילים, אבל היום זה במכתב".

"אין לתאר כמה השראה קבלתי ממך כמוזיקאי צעיר. לחשוב שעם כל מה שעברת, ובתקופה שעברת את זה, הצלחת להפוך לסמל של מהפכה, של נשיות, של יוצרת, של אישה שחורה שאיננה עושה פשרות בכלום ונלחמת על הקול שלה עד הסוף. קשה לי לחשוב על דמות בעולם המוזיקה שמכילה כזה סיפור וכזה עומק רגשי מוזיקלי, לטעמי לפחות".

"מעבר לעניין החברתי, עמוק בין הצלילים, אני נפעם כל פעם מחדש מהפסנתרנות שלך, מהיסודות הקלאסיים, מהחיבור המושלם שאת כל הזמן מייצרת בין בסיס קלאסי ליכולת אילתור כל כך אנושית. המלל, הטקסט הזה שנראה שכל מילה נקרעת מהלב. תוך כדי שאני כותב אני מתרגש, כי מתנגנת לי מלודיה מתוך אין ספור אילתורים שלך, תמיד באינטואיציה מושלמת, תמיד מתוך הנשמה. את אלילת מוזיקת נשמה".

"כסטודנט למוזיקה חלמתי שאפגוש אותך פנים אל פנים. יש לי טריליון שאלות על הניצוץ הזה שאת פיזרת לעולם, על איך זה מרגיש כשאת מרימה מבט למעלה ונותנת לעצמך להתמסר לקהל ולעוף מוזיקלית במאה אחוז. מקווה ששם למעלה את קצת פחות בקושי ויותר במוזיקה.
יקי ראובן".

"יכולת פנומנלית יחידה לדור"
יוצר הקולנוע ומנהל קולנוע אופקים, נדב משעלי, מספר על הדמות שגילמה רונית אלקבץ, שחקנית, במאית ותסריטאית, ילידת באר שבע וזוכת פרס אופיר, בסרט "ולקחת לך אישה" שגרמה לו לחזור הביתה וטילטלה את הדימוי של האישה המזרחית.

נדב משעלי ורונית אלקבץ ז"ל. הדיוה הלכה לעולמה. צילומים: הרצל יוסף ויקי הלפרין

"רונית יקירתי,
'בלי פחד, בלי חרטה, לדעת שבכוחך להעצים את העולם'. כך כתבת בטור לרגל יום האשה שבועות אחדים לפני מותך. ייחודו של הקולנוע טומן בחובו של הצופה את היכולת להתבונן פנימה, לתוך עצמו ודרכו החוצה אל העולם. מעטים הפעמים שהאור זוכה מן ההפקר וחודר פנימה ממקרנת הקולנוע ומעיר את הלב. כזה שמשרטט חיים ולא מטשטש עקבות. כמו יצירה שאין לה סוף, רק חיים, כפועלך האמנותי".

"אני זוכר את הפעם הראשונה, הספציפיות הכמעט מיסטית הזו שנשימתי נעתקה ולרגע אחד מזוקק, רונית, הובלת אותי לעולמך. שם, בבית ההוא, במשפחה ההיא, בסצינה הראשונה ההיא ב'ולקחת לך אישה'. חזרתי הביתה".

"ביכולת פנומנלית יחידה לדור לא הסתפקת בלהעצים את הדמות אותה את לובשת, אלא לשנות דרכה את העולם. באופן בלתי מתפשר וכן עד כאב את חצית את הדימוי לשניים. אותו דימוי מוחלש של אישה מזרחית, אשר ספג מתעצומות נפשך ומוטט נורמות חברתיות בזו אחר זו. לראשונה אולי, בדמותה של ויויאן, מקומה של האשה המזרחית מילא את החלל וטילטל אותו, ובצדק. כזה היה כוחך".

"היכולת שלך, רונית, לטלטל את עולמנו ולהשאירו שלם באה לידי ביטוי גם בנוכחותך התדמיתית כ'דיוה' ללא גבולות, כזו שתהפוך את העולם בשביל רגע מזוקק של חסד ומרפא. הקולנוע ככלי לשינוי חברתי, הלכה למעשה. קצרה היריעה מלהרחיב על פועלך החברתי, רונית, אשר הלך יד ביד עם פועלך האומנותי".

"אני זוכר את הבוקר המשתק ההוא שהתבשרתי על לכתך. לא הכרנו, ובכל זאת אני מתגעגע. כקולנוען, את היית הראשונה שהחזרת אותי הביתה. לבית שאני מכיר ובתוכו גדלתי. את היית הראשונה שלימדה אותי שאין כוח חזק וכן יותר מכוחה של אישה. החלום לשתף איתך פעולה נגוז, לצערי, עם לכתך, אבל את שם ביצירות שלי בדמות כזו או אחרת. כי ה'דמות' שבך היתה ותהיה לנצח הגדולה מכולן. ככה זה שהשלם חזק יותר מסך חלקיו".

"דרכך, לראשונה, הטבתי להבין את ההבדל בין אמן לאומן. אומן ממלא אחר הפעולה, אמן מתווה את הדרך. את, רונית היקרה, התווית את הדרך לדור שלם ומעבר לו.
שלך, נדב".

זיכרון עוצמתי
האוצרת של הגלריה בקיבוץ בארי והאמנית ד"ר זיוה ילין קיבלה השראה מהאמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי, אמן צרפתי, פסל, צלם, צייר ויוצר סרטים, המוכר במיצבי הצילום שלו וביצירתו המושגית העכשווית, שהצליח ליצור אפקט חזותי חווייתי ומרגש ביצירותיו שעסקו באימת השואה.

ד"ר זיוה ילין וכריסטיאן בולטנסקי. האומץ לגעת בחומרים רגשיים. צילומים: צילום פרטי ו-Michel Euler, איי.פי

"כריסטיאן היקר,
הלוואי שהייתי פוגשת בך. נחשפתי לעבודתך מיד עם סיום לימודי בתערוכה 'ללמוד את החשיכה', שהתקיימה במוזיאון ישראל לפני כ־19 שנים. זו היתה תערוכה מרתקת וטוטאלית, שעסקה בזיכרון, בחיים ובמוות. האסתטיקה החוזרת בעבודותיך פעפעה לאט לאט ליצירתי מבלי משים. מיצבי ענק המשתמשים בתאורה ובסאונד, עיסוק מתמשך בדימויים מטושטשים, בהיעלמות ובהתפוגגות של הדימוי, בהתרפקות על מה שנשאר, על הזמן החולף".

"נולדת בצרפת לאב רופא יהודי, שחי בשנות המלחמה במסתור, ולאם קתולית. בעצם, לא עברת על בשרך את אימת השואה, אך באמנותך נמשכת לעסוק בה, מנקודת מבט כוללת יותר, אנושית וקולקטיבית".

"קיר הבגדים הענק, שהיו תלויים בצפיפות זה לצד זה בשורות, העבירו את תחושת העדר האנושי ועוררו צמרמורת אצל הצופים ואת החשיבה שמה שנותר מאדם אחרי לכתו הם חפציו ונוכחותו הנעדרת, שנשמרת בזיכרון אוהביו. כך גם צילומי הנערים מבית הספר היהודי 'החיות' בווינה, שהוגדלו והוצאו מתוך תמונת המחזור, וינה 1931. השימוש בהגדלה הביא לטשטוש ולגרעיניות הצילום, ובעצם הדימוי נותר קלוש ורחוק מהמקור, כרוח רפאים, כהד מהעבר שהולך ונעלם עם השנים, כמו הזיכרון עצמו".

"באמצעים פשוטים אתה יוצר אפקט חזותי טוטאלי, חווייתי ומרגש. שימוש בנורות ובחוטי חשמל חשופים ופרומים, בצילומים ישנים, בסאונד. בפרויקט נוסף שלך הקלטת פעימות לב של אנשים ברחבי העולם, מעין מאגר נע של אנושיות חיה. נתת לי השראה ליצירת מיצבי סאונד ואור, כמו 'שומרת שומרת', 'אני לא יודעת למה אני זוכרת את זה', 'אקואריום', 'מחשבות על הפס הצהוב' ו'הבובה זהבה' ולעיסוק שלי בדימויי נופי ילדותי כשהם מתמוססים, נעלמים ונמחקים, כמו הזיכרון עצמו".

"בעיקר איפשרת לי להעיז לגעת בחומרים רגשיים וסנטימנטליים בעוצמה ומבלי ליפול לקיטש.
שלך, זיוה".

בכל צחוק יש אמת
עידן אבישר, מנהל בית הספר למשחק ע"ש גודמן, שעבר מנכ"ל תיאטרון הפרינג' ומנהל מועדון "החלוץ 33" בבאר שבע, מעריץ את היכולת של שחקן הקולנוע זוכה גלובוס הזהב והקומיקאי הקנדי־אמריקאי ג'ים קארי, ללכת עד הסוף עם הדמות שהוא מגלם, להצחיק ולרגש עד דמעות .

עידן אבישר וג'ים קארי. להרגיש את הדמות. צילומים: הרצל יוסף ו- Willy Sanjuar: Invision 2018, איי.פי

"ג'ים היקר,
אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט בכיכובך. היית אז בן 14 והלכתי לראות את הסרט 'המסכה'. עוד לא חלמתי על עולם המשחק, אבל ההופעה שלך היתה כל כך וירטואוזית והותירה בי רושם עמוק".

"אני לא זוכר עוד קומיקאי בעל שליטה כל כך טוטאלית בכל מילימטר בפנים ובגוף שלו, כמוך. באחד הראיונות סיפרת איך היית מבלה שעות כילד מול המראה, לומד לשלוט בכל נים בפנים, אבל התאמנת לא רק על השינוי הפיזי, אלא גם על השינוי הרגשי והנפשי שבא איתו. זה הסוד בקומדיה טובה. חייבת להיות בה אמת".

"גם בסרטים המופרעים ביותר שלך, כמו 'טיפשים בלי הפסקה', הצלחת לייצר 'אמת'. מערכת היחסים בינך ובין ג'ף דניאלס היא ביטוי מדוייק ומלא של חברות אמיתית".

"מי שיודע להצחיק ומוכן ללכת עד הסוף, תמיד יהיה מצוין גם בתפקידים דרמטיים כמו שהוכחת ב'מופע של טרומן' ו'שמש נצחית בראש צלול'. כשחקן, הערצתי את היכולת שלך לנוע בין שתי הקצוות ולהיות מרגש, מצחיק ומשכנע".

"בעבודה שלך ובאישיות שלך אתה מבטא בעיני גם את הסכנה שיש במקצוע המשחק. ב'איש על הירח' לא יצאת מהדמות לאורך כל תקופת הצילומים והטרפת את כל מי שעבד איתך או היה במחיצתך. כל שחקן שואף להיות הדמות שהוא מגלם, להרגיש אותה בתוכו, אבל תמיד צריך לשמור על האחוז המסוים של ה'אני' כדי לא ללכת לאיבוד".

"אנחנו לא מכירים באופן אישי, ואולי אתה לא אבוד בכלל. אולי דווקא מצאת את הדרך שלך, אבל אני כן מכיר מקרוב את העליות והמורדות, החרדות והרצון להצליח בעבודה הזאת, שיכולים להעביר אדם על דעתו. אתה ההוכחה החיה, שגם אם אתה מצוין במשהו זה לא אומר שאתה מוכרח לעסוק בו לנצח וששחקנים צריכים לבחור כל יום מחדש להיות שחקנים.
עידן".